יום שישי, 30 באוגוסט 2019

בר מצווה

זו התקופה הכי ארוכה בה לא כתבתי ואולי קצת נעלמתי גם לעצמי בשל הצורך להתמודד אבל עכשיו אני בשלב של אחרי.
חגגנו לנן בר מצווה ואני מרגישה כמי שהתגברה על פחד גדול והצליחה להגדיר לעצמה איפה היא בתוך המקום הזה של הסתגלות לילד שהופך לנער והתמודדות עם המרכיבים השונים בזהות שלי שלא מקבלים ביטוי ביום יום ואיך מעבירים את אותם מרכיבים ומצליחים להישאר נאמנה לעצמי ולערכים שמנחים אותי כיום וגם למשפחה המורחבת שלי שחיה לפי ערכים שונים ולמצוא את המשותף.
כיום אני מבינה את זה יותר. הצלחנו לעשות מסיבת בר מצווה אינטימית שעיקר האורחים בה היו משפחה וגם זוג חברים שהוא כמו משפחה. הצד הטקסי קיבל את המקום שלו ולמרות ההתנגדויות שהיו הוא בוצע על הצד הטוב ביותר כך שהסבים קיבלו את מנת הנחת שלהם .עשינו את זה בבית כנסת קונסרבטיבי מה שאומר שהנשים קיבלו הרבה מקום שבדרך כלל הן לא מקבלות. אפילו הצדדים השמרניים במשפחה הגיעו ומצאו את הדרך שלהם להיות חלק מהחגיגה בלי ללכת נגד מצפונם ההלכתי. מראש הקו המנחה שלי היה בלי כפיה וכך כולם הרגישו שקיבלו את המקום שלהם.
זה היה מסע התבגרות רציני של נן וגם שלי. זה היה קשה לנן ללמוד לקרוא בתורה ולמעשה לדבר בשפה זרה לעולם שלו. גם אני עליתי לתורה לראשונה בחיי והתרגשתי כמו שלא חשבתי שיקרה.
הייתה חגיגה שמחה, היה אלכוהול. שני הצדדים רבו ביניהם מי ידבר קודם שכן כל צד רצה לתת לצד השני את הכבוד. כל מי שרצה לברך את נן בירך אותו. ואני הרגשתי מבורכת במשפחה שיודעת להרעיף אהבה ולהכיל גם דרכים אחרות. אני חושבת שמהם למדתי לקבל גם את מי שחושב שונה ממני.
עוד יציאה מאזור הנוחות הייתה העובדה שאני הובלתי את כל המסיבה. אני סגרתי הכול עם המסעדה, בית הכנסת והצלם  וכל הבחירות היו מוצלחות. גם הנחיתי וניתבתי את המדברים ועברתי בין האורחים לוודא שכולם בטוב ולא הייתי מאמינה שאני מסוגלת לארח ככה.
ועכשיו אני מרגישה כמי שהתגברה על מחסום גדול בחיים .




תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...