כל כך התנתקתי בזמן האחרון מהבלוגוספירה ומהרשתות החברתיות עד כדי כך
שגרמתי דאגה לבלוגרית אהובה. דאגה שמאד ריגשה אותי אבל גרמה לי לחשוב על המחויבות
שלי לבלוג ולעצמי.
הפוסט הקודם היה נוסטלגיה לימים בהם הדאגות שלי הסתכמו בדאגה שהילד
יינק כמו שצריך. דאגות שאז נראו לי עצומות ואז כל הדודות אמרו לי את המשפט האהוב:
"חכי חכי" וכיום אני דודה אמא למתבגר שמתחיל לגדל שפם בר מצווה וגישה
מסריחה של מתבגר ואני מבינה טוב מאד מה זה דאגות. הבעיה האמיתית היא שזה מחזיר
אותי בטיל לכיתה ו' וממש לא הייתי רוצה לחזור לשם. איזה גיל דוחה.
אז אני עובדת על ההיפרדות שלי ועל הנפרדות וההבנה שהילד שלי הוא אדם
בפני עצמו