פוסט יום חמישי

השבוע פרגנתי לעצמי יום שוטטות בתל אביב. היה כיף להיות עם עצמי אבל קצת התבאסתי שלא קבעתי מראש עם חברתי החיפאית שאני ממש מתגעגעת אליה. זה התחיל בתספורת ממש מוצלחת אצל ספרית שראיתי עליה ביקורות טובות. נראה שאאמץ אותה. גם ככה אני מסתפרת פעם בכמה חודשים.

קניתי סימניות מעולות ויוקרתיות במקום הטישו וכרטיסי הרכבת. יש לי אוסף מפואר ביותר של סימניות ויום אחד אצלם אותו. קניתי את הסימניה בחנות היפנית היפהפייה ליד כיכר רבין. יש שם המון דברים מיוחדים ומאד קשה לי לא לקנות שם את כל החנות. . אגב אחלה ספר לרכבת. קליל במידה ושנון במידה.

כל העיר לבשה דגלי גאווה וזה היה כיפי וחגיגי לראות. 



ראיתי גם את ההתחלה של דוכני שבוע הספר. לא סגורה שאלך השנה. לאחרונה הגזמתי בקניית הספרים ולמרות שהבטחתי לחבורת שבוע הספר שאגיע זה לא יסתדר עם תקופה מאד עמוסה בעבודה וקולגה בחופשת עיד אל פיטר.

העצים בתל אביב מטורפים ונראים כמו משהו שמישהו חזק במיוחד סרג.

השבוע היה לי בולמוס קריאה: קראתי את "הלב של גברת קליין" שהתחיל מעיק ממש. אישה עסוקה שחוטפת התקף לב ולא קולטת שזה התקף לב. אח"כ משפחתה לא יודעת לתת לה את התמיכה שהיא צריכה אז היא בורחת מהבית וחיה בגפה תקופה ממש ארוכה בלי שמשפחתה תדע. קצת מופרך הייתי אומרת אבל הספר בסוף שיפר את ההרגשה.

טוליו בתקופה סופר עמוסה בעבודה ומביא עבודה הביתה. בהתחלה ממש שנאתי את זה אבל יש בי חלק שהשלים עם זה ואפילו גאה בו שהוא משקיע כל כך הרבה מעצמו. הוא למעשה בונה לו נישה חדשה  בעבודה וזה דורש לא מעט אבל זה מובן. אני שמחה שיש לי את הכוחות להכיל את זה.

נן כבר מרגיש בחופש וקורא מתחת לשולחן בשיעורים ועדיין מעצבן אותי שאין תכניות קונקרטיות לחופש.

גיליתי שיש לי ממש מעט ימי חופש בעבודה וזה גם כן מעצבן אותי וגורם לי לקנא במורות (החלק היחיד בשנה בו אני מקנאה במורות).

הציעו לי להתראיין לתכנית בגלי צה"ל על מצב הספריות והסתבר שאני לא מתאימה כי אני כבר מזמן לא ספרנית בספרייה ציבורית. מה שכן גיליתי שאני כבר  18 שנה במקצוע. זה מטורף לחשוב על זה. אם כי אני שיניתי מספר פעמים תפקידים ויש גיוון רב ועדיין זה ותק ותק.

חגגנו בקטנה יום הולדת לאבא שהוא בעלה של אמי והגבר שגידל אותי. החגיגה הסתכמה בעוגה יפה של רולדין וכרגיל אין לי מושג מה לקנות לו מתנה.


כן, אני יודעת זה רביעי בערב מבחינתי זה כבר חמישי :)