יום שבת, 20 באוקטובר 2018

סיכום סוף השבוע


בזמן האחרון קשה לי יותר להתמיד בכתיבה וגם בפרויקט האושר אני קצת מרמה (וכותבת כמה ימים יחד והיי, אני בסדר עם זה) .
היה לי ממש קשה עם זה שאני לא מצליחה לתכנן תכניות לשבת אבל נכנסתי לקצב של בישול והכנתי בטטות וכרובית בתנור וגם מג'דרה ופסטה בולונז והרגשתי מאד מרוצה מעצמי בפרט שפיצחתי את השיטה והופתי כורכום למג'דרה מה שגרם לנן להעריך את הבישול שלי יותר כי זה יותר דומה לבישול מזרחי.
בסוגריים אוסיף שפחות מזיז לי כאשר הבישול שלי מושמץ. כבר למדתי שהבישול שלי הוא לא מה שמגדיר אותי אבל מצד שני אני ממש שמחה שחזרתי לבשל כי כל הזמן לקנות אוכל מוכן זה עסק די דפוק ויקר ולפעמים גם פחות טעים.

קשה לי גם להזיז את עצמי ולעשות משהו. יותר מדי סופי שבוע מסתיימים בתחושה חמוצה של הפסד כאילו לא באמת תדלקתי את עצמי.

אבל כמה דברים השתפרו אצלי משמעותית:

השינה. אני מצליחה לישון טוב ולהתעורר ממש מוקדם.
אני קוראת הרבה בהשוואה לעבר.
החלטתי שפאק איט ואני עושה ניתוח לייזר בעיניים. אני על סף הזדקקות למשקפי קריאה וזה ממש הזמן לעשות את זה. זה אפילו ישתלם.

והיום לקחתי את נן וטוליו לטיול בגבעת התיתורה. טיול ספונטני אבל להפתעתי כולם נהנו וזה הציל לי את השבת שהייתה קצת נמרחת. ואפילו עץ שקד מבולבל אחד התחיל לפרוח.








יום שבת, 6 באוקטובר 2018

צעדים

אם יש דבר שלמדתי משנות כתיבה בבלוגים זה שיש תקופות בהן כותבים פחות או לא כותבים בכלל גם אם רוצים להתחייב לרצף ולכתיבה אחת לשבוע. למרות שהייתי רוצה. במקרה הזה צוקרברג משך אותי אליו והתחלתי בפרויקט 100 ימים של אושר אבל שם. יש משהו בכתיבה בפייסבוק שאין פה וזה בעיקר קהל ולייקים וצומי. מה לעשות שהבלוג הזה עוד לא שם (מקווה שיהיה). הרגשתי שאני באמת יותר מאושרת בעקבות הפרויקט כי הוא מכריח אותי להתבונן במה שחיובי לאותו יום וגם לעשות דברים שגורמים לי הנאה. חוץ מזה אני מקבלת משובים בעל פה ובתגובות על ההנאה מהפרויקט וזה כיף לגרום הנאה לאנשים.
אחד הדברים שלמדתי לאחרונה זה שמה שלא אעשה לא כולם יאהבו את מה שאני עושה. היה לי מפגש מעולה במועדון הקריאה. שיחה קולחת, פתיחות, תובנות על הספר, הכול היה שם אבל שמעתי מחברה שלא הייתה שהיא שמעה ממישהי שהיה דיון רדוד. הצלחתי לא להיפגע ולהגיד לה שלא כך חוויתי את זה אבל אני לא מתווכחת עם תחושה של אדם אחר. אפילו לא רציתי לדעת מיהי זו שאמרה כך. השיחה הובילה לכך שהיא רצתה להתפצל ולפתוח קבוצה אחרת של המועדון ואני לא רק שזרמתי אלא גם אמרתי שאם יהיה ספר שיעניין אותי אשמח להשתתף. סיימנו את השיחה כידידות. אני שלמה עם הניהול שלי, עשיתי ואני עושה הכי טוב שאני יכולה ואם למישהי לא מתאים והיא רוצה משהו שיתאים לה יותר זה אחלה לגמרי. אני לא אגיד שלא צבט לי כי אני לא מושלמת אבל הצלחתי לנתק את הצביטה הזאת מהשיחה . אבל מה שלא היה שם זה הלקאה עצמית ופה הרגשתי את הדרך שעברתי עם עצמי.
עוד קטע היה עם השכנים שלנו. יש לנו שכנים שמאד אוהבים לחגוג. יש להם גינה ויש להם שם שיעורי סלסה פעמיים בשבוע. הם אמנם מסיימים בשעות מותרות אבל יושבים לדבר אחרי השיעור וחדר השינה שלנו ממש מעל הגינה שלהם. סבלתי בשקט למען יחסי השכנים עד שמשפט אקראי שאמרה לי המטפלת בפרחי בך הכה בי, למה שלא תגידי להם? כתבתי בוואטסאפ לשכן והסברתי לו שאנחנו בימים האחרונים לא ישנים, ושנשמח אם נמצא פתרון שיאפשר להם ליהנות מהגינה ולנו לישון(זה היה אחרי שנן היה עצבני ועייף מאד וטוליו ישן שעתיים בלילה). השכן התנצל והבטיח שיטפל בזה ולילה אח"כ היה שקט. אני כל כך שמחה שלא הלכנו לעצבים ולאיומים ולמשטרה אלא שיחה פשוטה תוך אמון בכך שהם לא רוצים את רעתנו. אני חושבת כמה האמון הזה חסר לפעמים ביחסים בין אנשים וכמה הפתרון יכול להיות פשוט.
אתמול ישנתי טוב והיום פתחתי בהליכה של שעה שהייתה מהנה למרות שהייתי לבד. בדרך כלל אני הולכת עם פרטנרי/ות.
ומתחילים להרגיש את הסתיו.




תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...