יום חמישי, 26 בנובמבר 2020

# שבוע 2

 *כל פעם שאנחנו מצליחים לעמוד בהחלטה שלנו לנקות את הבית אני מרגישה תחושת סיפוק של התגברות על העייפות הטבעית והרצון להתחמק מזה. יש בניקיון הבית משהו מזכך ואם על הדרך חברה שמזמן לא דיברתי איתה מתקשרת  אז אפילו יותר טוב במיוחד כשאני מנקה את האמבטיה. פעולה שאני שונאת בכל לבי.*

*בוקר שמשי במרפסת השטופה אחרי הגשמים של הלילה. מגלה שכמה זחלים גילו את עלי הכובע נזיר שלי ומשום מה שזה משמח אותי יותר מאשר מעצבן . מחליטה שיש מספיק ג להם וגם לי ומחליטה לראשונה בחיי לטעום את העלים .יודעת שהם אכילים ואף פעם לא ניסיתי. הם טעימים. חריפים מתוקים ואני מתכבדת בעלים שהזחלים עדיין לא גילו אולי יצמחו עוד ואולי לא . אולי אני אתחרט על זה ששחררתי את השליטה על העניין ואפשרתי לזחלים להיות ואולי לא. *

*טוב, הם חיסלו את כל העלים של כובע הנזיר. החלטה מטומטמת  שלי אבל שיהיה בתיאבון*

*לקחתי כמה שעות באמצע יום עבודה ונפגשתי עם סבתי. הפגישה שמחה את שתינו וקיבלתי ממנה ספל יפהפה עם פרגים. ישבנו על ספסל בשמש ודיברנו. אח"כ ניצלתי את ההזדמנות והסתובבתי קצת בעיר. שתיתי קפה על ספסל, קניתי גרביים עם אבוקדו ומסכה מגניבה וכן את ברווז-רוזי לאוסף הברווזים שלי. נציגות פמיניסטית ראויה. אפילו קניתי ערמונים בשוק אבל חזרתי לעבודה סחוטה מסתבר שגם בחורף בירושלים יש ימים בהם המעיל מיותר. היה לי ממש חם*

(שיט שכחתי לצלם את סבתי שהייתה כל כך יפה עם חצאית וז'קט פרחוניים וגולף אדום. הופעה מוצלחת ביותר)

*קוראת במקביל: צעדים קטנים של אהבה /קתרין סנטר ספר קליל חמוד ממש שמתאר בחורה שנפגעה בתאונת מטוס שגרם לה הארוס חסר. האחריות שלה.הספר עצוב במידה רומנטי במידה אופטימי במידה ומציאותי במידה וממש בא לי טוב עכשיו. חיסלתי אותו יחד עם עלי כובע הנזיר במרפסת.

מאה שנים של בדידות /גבריאל גרסיה מרקס. אותו אני קוראת ממש לאט כמו יין משובח אבל הספר הוא קסם ודווקא התרגום המיושן של אוסטרידן עושה לו טוב. מזמן לא הייתה לי חווית קריאה אטית של פעם. זה מוזר כי לפני שנים בלעתי אותו בלילה אחד ודווקא עכשיו כשהוא קריאת חובה למועדון הקריאה אני קוראת אותו ממש לאט.*

*בסופ"ש נסענו להורים שלי אחרי הרבה זמן שלא התראינו פנים מול פנים. קפה ועוגה ובעיקר שמחנו להיות יחד והם שמחו לראות את נן שכבר עוקף את כולנו בגובה*

*היה לי רגע של קריסה שהוא די אופייני לתקופה זו בעבודה אבל החלטתי שאני מוצאת את הדרך להירגע ויהי מה. עשיתי תרגילי נשימה והזכרתי לעצמי שאני לא צריכה לתת מענה לכולם באותו רגע ממש ואז הרגע הזה עבר וסיימתי את היום עם תחושת סיפוק שכל מה שהייתי אמורה לעשות עשיתי. אני כל כך אוהבת לגלות שיש תזוזה בלמידה שלי את עצמי ואת הדרך להתמודד עם דברים וגם לשמור על עצמי. אז נכון שהרגע בו שני טלפונים צלצלו בו זמנית ועוד מרצה פנתה אלי לעזרה היה רגע מטריף אבל גם קצת מצחיק וזה רגע אחד ביום שלם.*

*מצאתי דרך לארגן את שבוע העבודה שלי . דרך שגם מנגישה את המידע בצורה אסתטית וגם תאפשר לי להציג נתונים בפני מי שצריך (הבוסית שלי מתה על הדברים האלה)  ולהבין מתי לאפשר פגישות ומתי לא. הייתי מאד מרוצה מעצמי ואני ממש נהנית בעבודה עכשיו. יש לי מין שקט שמאפשר לי להיות שיטתית ולעבור מנושא לנושא וגם הפגישות עם הסטודנטים ברובן טובות אם כי יש כמה שמורטות עצבים אבל ככה היה גם לפני עידן הזום. בגדול המצב סבבה. מוזר לי להיות כמעט היחידה עם מצב רוח טוב בעבודה. אבל מצליח לי בינתיים רוב הזמן. אולי כשעסוקים אין זמן להתבאס*

*קונה יותר ברשת ומרגישה שקניות בסביבות מלאות אנשים גורמות לי להתכווץ וזה עוזר לי להסתכל קצת אחרת על מה שאני תופסת או לא תופסת ככיף. באמת הכי כיף בבית ויצא שאת כל מלתחת החורף קניתי בהדרגה לנן ברשת והיום התפתיתי לקנות גם לעצמי פיג'מה רכה ונעימה*

*מזמן לא הייתי בתל אביב ואני מצד אחד מתגעגעת. רציתי לראות את תערוכת הצילומים אבל מזג האוויר חיסל את התכנית של הרגע האחרון לנסוע לשם אז אני צריכה סיבה אחרת ומצד שני לא כיף להסתובב עכשיו. אני כמעט עיוורת בימים גשומים עם משקפיים ומסיכה . זה בלתי נסבל*

אוקיי זה היה פחות חיובי. אני לא מושלמת ויש לי רגעים. כמו כן אני צריכה ללמוד להשתחרר מהמחשבה האוטומטית שכשאנשים זעופים לידי זה קשור אלי או בגללי. אולי כן ואולי לא אבל אם לא רוצים לפתוח את זה מולי אז זכותם. וזכותי להמשיך בשלוות נפש בחיי ולא להתרגש או להתערער מזה. בינתיים אני עוד לא שם אבל מנסה ללמד את עצמי לשחרר ולהרפות.

*סוף סוף היה לי שיאצו. הגעתי אל המטפל שלי עם כאב מצח נוראי והוא הצליח לשחרר אותי ממנו. זה קשור דווקא לצוואר תפוס (שעות מול המחשב עושות את שלהן) ובאופן יוצא דופן כמעט לא דיברנו. שנינו מקשקשים את עצמנו לדעת בטיפולים שלו.וזה כיף כפול אבל העייפות וכאב הראש עשו אותי שקטה מהרגיל*

ליד העבודה יש בית קפה ואני מגיעה אליו כל בוקר לקפה שלי. לאחרונה יש שם תורים מהגהינום על עובדת אחת אבל היא מקסימה ויודעת איך אני שותה את הקפה אז היא משחילה יחד עם אלה שלפני גם את הקפה שלי בלי לשאול אפילו. גם לה קוראים תור והיום חשבתי כמה זה משעשע התור לתור.(תור זה הזכר של היונה)כבר נהיינו קהילה של אנשים בקריז לקפה שעומדים בנימוס אבל משלחים מבטים מזרי אימה על כל מי שלפניהם. היום היה אחד שקנה גבינות וזה היה סיוט. ועדיין הקפה שווה את זה.

אלה העלים בתחילת הפוגרום של הזחלים. הכול הלך.






יום שישי, 20 בנובמבר 2020

פרויקט חדש 10 שבועות של אושר וכתיבה

כל כך נחמד כשפייסבוק מזכיר לי פוסטים של רגעים מאושרים משנים קודמות ואני נזכרת שפשוט היה נחמד לי לאסוף את הרגעים האלה וגם לכתוב עליהם אז החלטתי על מסורת של סופ"ש . בכל יום שישי אפרסם פוסט על הדברים החיוביים שקורים לי השבוע וגם הדברים שהייתי רוצה שיקרו לי בשבוע הבא. זה קצת לעצמי וקצת לכם. פייסבוק קצת פומבי לי מדי לדברים האלה.

שבוע 1

* השבוע היה מזג אוויר מושלם, קצת שמשי וקצת קריר עם שמיים צלולים. אכלתי את הכריך בגינה של המכללה ומדי פעם בהפסקה אני יושבת במרפסת וסופגת קצת שמש ונזכרת שככה אני הכי אוהבת את מזג האוויר, צלול ונקי ושמשי והכול מתחיל להיות ירוק*

*החלטה לשבוע הבא: לחזור להליכות. זה יותר קשה למצוא לזה זמן אבל זה חסר ואני רוצה יותר להיות בכושר ולנשום טוב*

*העבודה מלאה במשימות ובתקשורת עם אנשים ואני נזכרת שאני דווקא אוהבת את האקשן הזה ולפעמים אפילו נשארת אחרי הזמן רק כי אני במין מצב זרימה ונהנית לפתור בעיות ולתת מענה ומגלה שגם בזום אפשר.משמח שאנשים רואים את זה ומעריכים את זה*

* החלטה לשבוע הבא: להמשיך אבל גם לזכור לקחת את ההפוגות ואת הויטמינים ולשתות כי לפעמים אני שוכחת ואולי גם לצאת פעם מוקדם לשם שינוי*

*סוף סוף מצאתי זמן להתקשר לסבים שלי וגם לאמא שלי ובשבת שעברה חגגנו יום הולדת לחמי ופעם ראשונה שהגענו אליהם הביתה מאז מרס(!) הם חששו בהתחלה להיפגש ולקח זמן עד שהמציאות התייצבה ואפשרה את זה. כמו כן הצלחנו להבדק לקורונה יום קודם.*

*החלטה לשבוע הבא: לבקר אצל ההורים והסבים שלי ולפנק אותם.*

*לפני העבודה קניתי קפה וישבתי על ספסל ופתאום אני רואה את החברה הכי טובה שלי מהתיכון . הקשר הדלדל בשנים האחרונות אבל שמחנו להתראות. איחרתי לעבודה בחצי שעה אבל זו הייתה חצי שעה ממש טובה לקשקש איתה על הספסל ולהשלים פערים ולהיזכר שהחברות איתה הצילה אותי ממקומות מאד לא טובים בתיכון.*

*החלטה לשבוע הבא: לחדש קשרים גם אם טלפונית. ולהתקשר לחברות. מציאות הקורונה הרחיקה ביני לבין חברות שכן הייתי נפגשת איתן הרבה ואיכשהו נעלמנו אחת לשניה.*

*פגישת זום של מועדון הקריאה שקצת התבאסתי ממנה כי היו לי המון תקלות אינטרנט ובעיות עם האוזניות אבל קיבלתי המון אהבה והערכה מהבנות בעיקר על זה שאנחנו מצליחות להמשיך עם שגרת המועדון גם בזום. זה הרבה בזכותי ולמרות שזה קשה לי אמשיך.*

*החלטה לשבוע הבא: להתחיל את מאה שנים של בדידות כי משום מה החלטנו לאתגר את עצמנו. זה ספר מצויין אבל בתקופה זו זה אתגר לא קטן*



יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

דברים טובים של סתיו

 

לא כתבתי מאז הבידוד, בכל זאת קרו כמה דברים טובים יותר או פחות בימים אלה ומוזר לי שלא תיעדתי.

הצלחנו לעשות יום הולדת זומי לאימא שלי והיה משמח ומרגש וגם נהניתי מתהליך ההכנה שבהתחלה מאד הלחיץ אותי. מצד שני אחותי עשתה לא מעט. האירועים המשפחתיים האלה הם סוג של תזכורת למציאות של פעם ולמציאות שתהיה למרות שעוד לא התראינו ולא התחבקנו. בעקבות ההצלחה חגגנו גם לסבא שלי יום הולדת בזום והיה גם נחמד אם כי קצת מוזר. יש לי תחושה של מוכר זר עם בני הדודים שלי. אנחנו מתראים רק באירועים משפחתיים. בעבר הייתי חברה ממש טובה של בת דודתי והיינו נפגשות הרבה וגם ישנות אחת אצל השנייה וזו אחת מההחמצות שלנו שלא הצלחנו לשמר את הקשר כבוגרות למרות שזה מובן בהתחשב בחיים שלנו.

חוץ מזה חזרתי לתקופה העמוסה בעבודה והבוסית שלי ציינה שאני מתה על זה. זה היה כשהייתי עצבנית והלחצתי את כל העולם ואשתו כי משהו לא נעשה עכשיו ומיד אבל משהו בי אמר לי שהיא צודקת. אז היו כמה ימים קצת מעצבנים וגם היה קשה להסתגל לחזור לעבוד מהעבודה (אבל בזום. הרבה ממה שאני עושה בזום) אבל היום התחילו ההדרכות וכרגיל הספק שלי לגבי היכולות שלי והחשש מהניוון שלהן בגלל ההפסקה התבדה ומאד נהניתי להדריך. גם מההדרכה הפחות טובה בגלל שיבושים שונים לא התרגשתי והצלחתי בעזרת המרצה שהזמינה את ההדרכה וסטודנטית להפוך אותה לסבירה.

במילים אחרות אני מתחילה את היום והזמן עף לי ברמה שקשה לי לנתק את עצמי מהעבודה ואני אפילו קצת מחכה לחזור לעבודה. אני יודעת שזה צפוי לחלוף ההיי הזה של תחילת השנה ושיבואו גם ימים שאהיה סחוטה מרוב עייפות ועומס אבל נחמד שמשהו בחיים שלי חוזר לקצב מהיר.

בסופ"ש הזה קרה דבר. יום שלם עשיתי מרתון צפייה של האנטומיה של גריי וגם קראתי ספר מוצלח "ילד קוביות" של קית סטיוארט על אב לבן אוטיסט שמתקרב אליו בעזרת משחק המיינקרפט  והיו בו תובנות נהדרות על הורות וגם הרבה הומור.

שוקולד, צפייה בסדרה אהובה, התכרבלות בפוך וספר טוב. נראה לי שזה מאד שיפר לי את מצב הרוח והטעין אותי באנרגיות.וחוץ מזה מתה על הסתיו.

והיום כשסיימתי את יום העבודה יצאתי בתחושה שתפסתי את כל הכדורים שהיו באוויר ואפילו הספקתי לאסוף לנן חבילה.

אז לפעמים מרגישה טוב גם בתקופה הכאוטית הזאת של הקורונה. צריכה לזכור את זה.






תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...