יום שני, 29 ביוני 2020

אחה"צ של שוטטות ירושלמית מענגת


אני כל כך התגעגעתי לאפשרות לשוטט לי עם עצמי במקומות ולגלות פינות חדשות. החודש גיליתי באופן מפתיע שיש לי עודף שעות היה לי אחר הצהריים שלם בו אף אחד לא היה צריך אותי והחלטתי לצאת להרפתקה. התחלתי ממרכז העיר שם הלכתי לחנות שאני אוהבת וקניתי לי שמלה. אח"כ חשבתי להסתפר ואז קרה לי דבר מוזר. הספר הנחמד הסכים לקבל אותי ספונטנית אבל הייתי צריכה להמתין ואז קלטתי שהשיער שלי דווקא מוצא חן בעיני כמו שהוא אז התחרטתי. מצד שני אני לא רגילה לשיער כל כך ארוך וזה קצת מציק לי בעורף.
אח"כ הלכתי ברגל עד לרחל בשדרה. מזמן רציתי לאכול שם. זה מוסד קולינרי שמנהלת אותו רחל שהייתה במאסטר שף והוא מתמחה בכריכים מיוחדים וסלטים. מה שנחמד זה שיושבים שם ליד שולחנות שמפוזרים בשדרה ברחביה שהיא די חריגה בנוף הירושלמי ושונה מאד משדרות רוטשילד הייתה קרירות ירושלמית נעימה וזה היה מושלם והלימונענע שלהם הייתה חריפה ומעולה.

החלטתי ללכת ברגל גם לגן הבוטאני. הייתה לי כוס עם איור של קיפודן מסדרת האיורים של רות קופל שהייתה מאיירת בוטאנית. ונן שבר אותה (סוג של נאחס כי גם הספל המרהיב מהגן הבוטאני במדריד הלך בדרך כל בשר)לאכזבתי כבר מזמן אין להם כוסות ותיקים אבל מצאתי קיפודנים אמיתיים ונהדרים. וגם שתי קשישות שליקטו זרעים מצמחי הבר בשביל המוליך לגן. זה היה מקסים.





בסוף קניתי מין בקבוק שמרסס על עציצים ושתי סימניות. ביקרתי גם במשתלה אבל היו הרבה קונים עם עציצים כמתנות סוף שנה וויתרתי . אבל הצצתי בבריכת הנופרים בגן עצמו שהייתה בשיא פריחתה.


בהליכה קלטתי כמה רחביה השתנתה. הרבה בתי קפה בצמידות וגם זיהיתי כמה דגלי גאווה ובירושלים זה לא דבר של מה בכך. 

היו גם כמה פינות חמד ופסלים סביבתיים  וגם אוטובוסים לנרניה ולארצות אחרות. מקווה שהם בתדירות מספקת.





 היה כיף ללכת ישר לגן הבוטאני בשביל החדש שסללו (בטח לא כזה חדש) ועברתי גם ליד הפסיכולוגית שהייתה לי בגיל 12. היא בטח מזמן לא שם אבל זה רחוב קטן ומוצל והמעבר שם עשה לי טוב. 

כאן הייתה הקליניקה של הפסיכולוגית שלי ובקושי עמדתי בפיתוי לא להיכנס ולראות מה יש שם עכשיו. יש דברים שכדאי שיישארו בשנות השמונים.



מאד אוהבת את השכונה הזאת שמזכירה לי תקופה אחרת בחיים שלי. גם כנערה וגם כסטודנטית. יש דברים קטנים בירושלים שלפעמים אני מתגעגעת אליהם כמו משבי הרוח הקרירים גם בימי הקיץ. או הבתים הישנים והלא אחידים וגם עצי האורן. אני כבר לא משוטטת הרבה בכלל ובירושלים בפרט וחיה בעיר שונה לגמרי עם אופי אחר. יותר הומוגנית והטבע שם רובו יותר מאולף. ההליכה הארוכה הזאת החזירה לי את התחושה של לחיות בעיר עירונית.עברתי ליד פארק קטן שהיה מלא באנשים בגילאים שונים שנחו על הדשא. הייתה שם גם קבוצה של אנשים שציירה. זה הזכיר לי את הפארקים בחו"ל אליהם הולכים אנשים בכל הגילאים. במודיעין כבר חם מדי לזה ובירושלים לא.

קצת קינאתי בנינוחות הזאת והתבאסתי שאני לא מצליחה מדי פעם לקבוע לי זמן סתלבט בפארק עם חברות.
דווקא כשנן היה קטן זה קרה יותר.



הייתה בגן הבוטני גם מעדנייה מפונפנת שמחוברת למשתלה. עשיתי שם עצירת התרעננות וגיליתי שיש להם תה קר מוגז. ואז חשבתי לעצמי שתיאורטית מספיק לערבב תמצית תה עם סודה. אני כל כך הולכת לעשות את זה.





בדרך הביתה זכיתי לצעוד ליד גבעת התיתורה שלנו. היא אמנם מלאה קוצים אבל יש שם הרבה קיפודנים וקוצים אחרים בשיא פריחתם וגם פרחי צלף קוצני הכול הואר באור דמדומים והיה ממש יפה.



חזרתי בתחושה של צמא שקיבל כוס מים קרים. חסרה לי התנועה, חסר לי הגיוון האורבני, חסרו לי טעמים חדשים וחסר לי זמן בחוץ וזמן עם עצמי. אני אמצא עוד הזדמנויות לטיולים כאלה בעתיד למרות שחזרתי מותשת.

 ובבית חיכו לי שתי שמלות חדשות ויפות שהזמנתי מהרשת והן יושבות עלי בול. סוג של יום הולדת. אני חייבת לזכור את היום הזה.




עדכונים


הרבה זמן לא הייתי פנויה מבחינה נפשית לכתוב או לעשות כל דבר יצרני. טוליו נחשף לחולה קורונה בעבודה ונכנס לבידוד (בינתיים נבדק והוא שלילי ועדיין בבידוד)  והמציאות שנכפתה עלינו הייתה מעצבנת וקשה בהרבה מובנים ועימתה אותי עם חרדות וקשיים להסתגל לשינוי.
בשבוע הראשון עד שנבדק והגיעה התוצאה עבדתי מהבית כדי לא להדביק כי כמובן הייתי משוכנעת שאם הוא נדבק אז גם אנחנו (עברו שלושה ימים מהחשיפה בהם התנהלנו כרגיל כי לא ידענו). הייתי חרדה ושמחתי שהסבים שלי ביטלו את הפגישה איתם ועם נן בגלל העלייה במספרי הנדבקים כי אז בכלל לא הייתי ישנה בלילה.
עברתי לישון בסלון וזה היה קשה מאד. גם הנתק מטוליו ומיעוט התקשורת אתו (אחרי התפרצות רגשית של תסכול הבנתי שפה יש מה לעשות והתחלנו לתקשר בוואטסאפ ולעתים בטלפון. קצת מוזר ועדיין...) בסלון ישנתי על מזרן והגב שלי נתפס.
בנוסף נן לא הבין שהסלון הוא המקום שלי וגם היה לו צורך בהמון תקשורת ומגע ברמה שכבר הייתה קשה לי. היינו שלושתנו בבית ועד שהיו תוצאות לבדיקה לא הרשיתי לו להיפגש עם חברים. זה היה השבוע הראשון של החופש הגדול. אני רציתי שקט ופרטיות ונטפליקס ולא קיבלתי הרבה מזה.
וחוץ מזה היו לי פגישות עבודה לרוב בזום מה שהתיש אותי ומצד שני הסיח את דעתי. אבל אל הצלחתי לקרוא כמעט בכלל ורק עכשיו זה מתחיל לחזור אלי.
בשבוע השני חזרתי לעבודה. גיליתי שיש קו אוטובוס חדש שמגיע עד לעבודה שלי ממש. גיליתי גם שאני מתעוררת באופן טבעי בחמש בבוקר ויש לזה יתרונות כמו הגעה מוקדמת לעבודה (היינו שלושה אנשים באוטובוס). הדרך עם נוף נהדר של יערות , הזדמנות לשמוע מוסיקה ובעיקר הרבה יותר שקט בהשוואה לבית. כמובן גם ממש נחמד להתראות שוב עם הקולגות.
עלתה לי בראש המחשבה שבתקופה זו אני בונה לי חוסן נפשי שישמש אותי בהמשך כי היא דרשה ממני הסתגלות מהירה למצב חדש וכנראה שככה זה הולך להיות. סבירות גבוהה שזו לא פעם אחרונה שמי מאתנו ייחשף.
ואני עושה כמה דברים נחמדים לעצמי כמו לנצל שעות עודפות בעבודה לצאת מוקדם וללכת לחנות האהובה עלי במרכז העיר, לשים מפיץ שמנים עם תערובת השמנים האהובה עלי (זה ממש כיף לישון עם ריחות טובים) וכמובן צופה בדברים כיפיים בנטפליקס.
גיליתי שאני ממש נהנית מהנסיעות באוטובוס בקו החדש. הנופים מזכירים לי את הטבע שכל כך רחוק ממני עכשיו וגם ההתכנסות עם המוסיקה עושה לי טוב.
בסוף השבוע הזהה הכול ייגמר. אחזור להתעמל עם הגוף החורק שלי. אשן עם טוליו במיטה, ואהנה מכך שיש לי פחות מחויבויות. מהפרטיות שחוזרת אלי.
אני חוזרת לעמדה שלי בעבודה וזה קטע קצת מבאס כי זה אומר לעבוד עם מסכה רוב הזמן ולחפש מקום לעשות ממנו את פגישות הזום. העובדת שעבדתי מהמשרד שלה חוזרת וזה דווקא משמח מבחינתי למרות שמאד אהבתי את המשרד. בתחילת החודש רוב הצוות יחזור (חוץ מאלה שהייתי ממונה עליהם שפוטרו למרבה הצער. ) וזה יהיה שינוי נחמד אבל גם קצת מוזר ודורש הסתגלות נוספת. אני שמחה בשבילם כי באמת מדובר פה בתקופה ארוכה שלא עבדו.


כשמגיעים מוקדם מרוויחים את הזכות לקפה לפני העבודה




יום רביעי, 10 ביוני 2020

עוד יום חיובי

היום סוף סוף הלכתי לבקר את הסבים שלי. הגעתי אליהם על הבוקר. היה קשה לא לחבק אותם אבל כל כך נהניתי לדבר איתם  ואח"כ לראות את המרפסת הפורחת של סבתי עם וסף הגרניומים המרשים שלה (קיבלתי שקית ענקית של ייחורים) הרגשתי טעונה לכל היום מהביקור הקצרצר הזה של שעתיים. ברור לי שזה לגמרי בר ביצוע לעשות את זה בתדירות קבועה. מקווה רק שאצליח לצבור שעות נוספות בעבודה כדי לאזן את זה כי במיוחד בתקופה הזאת זה אישיו.זה היה כל כך חשוב לי וכל כך חיכיתי לזה.אני כל כך מאושרת לראות אותם בריאים ושמחים.
הבית של הסבים שלי זה הבית שגדלתי בו מגיל אפס ויש דברים שלא השתנו בו כמו המרפסת.

אח"כ התפנקתי גם בשוטטות בשוק(הסבים שלי גרים קרוב לשוק) וזה היה מוזר לחזור אליו וגם קצת עצוב. הרבה חנויות נסגרו אבל היו כמה קבועים ששמחתי לראות. התפנקתי בדובדבנים ומשמשים וקפה וגם ירקות וגם בסיבוב הזה היה משהו מחיה אם כי היה לי קשה עם המסכה. לא היה כל כך צפוף אבל פחות משוחרר.


ברכבת הקלה היו כמה צעירים חרדים ששמו את המסכות על הסנטר. הערתי להם באסרטיביות והסברתי להם על האחריות ההדדית של כולם וגם על כך שבטח גם להם יש קרובים מבוגרים והם היו רוצים שירגישו בטוחים מקורונה על הרכבת. להפתעתי הם השתכנעו. אח"כ הבנתי שהייתה אישה שרבה איתם על זה קודם ועליה הם צחקו וצפצפו. ברור שהזלזול מעצבן אבל זה לפעמים קטע של נערים מתבגרים שלא חושבים מעבר לנוחות שלהם אבל הסבר נכון יכול לשנות אפילו נקודתית את הגישה (אני מקווה).
הגעתי לעבודה ממש מאוחר וזה היה קצת מבלבל. להתחיל בפול אנרגיה ולא בהדרגה ולהתרכז. לקח לי קצת זמן. ובעבודה הכנות ליום עיון שיהיה מחר בזום. יש לי תפקיד טכני לוודא שהכול תקין. זה יתחיל נורא מוקדם מה שאומר שאם ארצה לשתות קפה לפני אצטרך לקום ממש מוקדם. הנה מבחן למוטיבציה שלי  מבחינת קימה בבוקר.

ברור ממי ירשתי את האהבה לצמחים. סבתא מכינה לי באהבה אוסף ייחורים למרפסת שלי.

חלק קטן מאוסף הגרניומים והפוקסיות הענק של סבתא שלי.

עץ הרימון הזה היה פעם עציץ קטן.

יום שני, 8 ביוני 2020

הדברים החיוביים של היום



מנסה להזריק חיוביות לבלוג. הקורונה מבאסת ומשעממת ושגרת הקורונה מתישה. והיום אני גם עייפה נורא בגלל שכנים שחגגו מתחת לחדר השינה עד 2 בלילה. חגגו במובן של ישבו ודיברו ושיחקו נינטנדו אבל זה הספיק כדי שלא נישן.

אז נתחיל שוב עם פרויקט הדברים החיוביים של היום.

התחלנו לשתות את קפה הבוקר יחד במרפסת של העבודה שמאפשרת ריחוק חברתי. עכשיו השיח הענק שפלש לשם התחיל לפרוח . הדבורים מאושרות אבל הן לא מפריעות לנו ואנחנו לא להן.

אני מתארחת זמנית במשרד של חברה לעבודה בעלת אצבעות ירוקות וכמובן אחראית על הצמחים שלה.
היום הקקטוס שלה הפתיע אותי.

היום אכלתי גלידה לארוחת צהריים. לא הייתי מספיק מאורגנת לארוחה והחלטתי ספונטנית להיות ילדה. הגלידה הייתה מעולה (גלידת מוסלין - צ'אי ורוזטה) והיה כיף לקשקש עם המוכרת. קצת שלווה ונחת.

השיער שלי נראה ממש טוב לאחרונה.

הצלחתי לעזור לסטודנטית בזום להפוך את הנושא שלה למשהו קוהרנטי יותר וזו הייתה עבודה קשה אבל שמחה שהתרנו את הפלונטר(בערך וזו פגישה עם המשך יבוא אבל עדיין פגישה זו קידמה משהו על אף שהייתה ארוכה להחריד. צריכה ללמוד לקצר פגישות).



יום שבת, 6 ביוני 2020

יומני קורונה 9


שוב מרגישה שחסרה לי נקודת מבט חיובית על המצב. אני מפתחת קהות רגשית ומתחילה להתאבל על עצם הידיעה שאין לי משהו משמח לחכות לו .ואולי זה סוג של נקודת עיוורון לדברים המשמחים שקיימים גם עכשיו.
אולי שוב זמן לפרויקט הדברים המשמחים .

דבר אחד משמח ישראבלוג חזר. כשהגעתי לדף העדכון הרגשתי כאילו חזרתי 10 שנים אחורה וממש היה לי טוב עם ההרגשה הזאת. אז כותבת גם שם למרות חוסר היציבות והפלטפורמה הדי כעורה (שאולי תתשפר עם הזמן). מה שכן היו מספיק אנשים שישראבלוג היה מקום חשוב להם ששווה להילחם עליו ולכן הוא הוחזר אז תודה טליק וג'ואנה וכל מי שדאג לזה. זה הבית הראשון שלי ועדיין חשוב לי לכתוב שם. והקהילתיות שם חסרה לי מאד פה.
אחד הדברים שממש חסרים לי בתקופה זו זה חיי חברה. יותר קשה ליזום ולתפעל חיי חברה בגלל המגבלות של הקורונה וחוסר האנרגיה הכללית. מה גם שחלק מהחברים שלנו פחות זמין מבעבר. יש לנו זוג חברים שאחרי שנים של הורות לילד יחיד הביאו  לעולם ילדה בפונדקאות ועכשיו הם בשלב ההסתגלות למצב. אני מתגעגעת אליהם גם אם מבינה את המצב.
היום נפגשנו עם חברים שלא ראינו הרבה זמן. להם יש שתי בנות קטנות יותר. הלכנו לספארי אחרי הרבה זמן. באופן די יוצא דופן נן זרם ולא קיטר אבל הוא והבנות לא תקשרו בכלל . מצד שני מעריכה את זה שהתבגר כי בדרך כלל סיטואציות כאלה היו מובילות למצבי רוח . מה גם שהיה חם ומעייף. אני נהניתי מעצם היציאה והחברים אבל פחות מהספארי עצמו (פרט לחלק בו נוסעים באוטו הממוזג ופוגשים זברות ואנטילופות ויען תועה.
באופן יוצא דופן לא צילמתי בכלל.

אני עושה פילאטיס ושונאת את זה בעיקר כי אני לא מצליחה בזה. זו שפה שקשה לי והמורה לא תמיד יכולה להתעכב עלי ולהיות סבלנית בגלל שזה בקבוצה אבל אני לא רוצה לעזוב בגלל שלקח לי זמן להכניס את עצמי למסגרת בה אני מפעילה ומקשיבה לגוף שלי וחבל לי לוותר. אני שמחה כשאני מתעמלת בטווח השעון שלה ורואה כמה זמן נשאר לי ואני שמחה כשאני כן מצליחה ומתמידה פעמיים בשבוע. יציאה מאיזור הנוחות לא אמורה להיות קלה.

התחלתי לכתוב במחברת כל מיני דברים שאני אוהבת לעשות או חושקת בהם או ששמעתי עליהם והם נשמעים כמו דבר שהייתי חושקת בו. חלק מהדברים הם מאד אינסטגרמיים ונראים כמו שייכים ללייף סטייל של אדם אחר ולא הכול מתאים לסגנון החיים שלי או אפילו למי שאני אבל בכל זאת כיף לי לאצור אותם ולחשוב שאולי יום אחד אעשה את חלקם.

בא לי לנהל בולט ג'ורנל . זה נראה מאד כיפי ולייף סטייל ובעיקר מאובזר להפליא אבל אני יודעת שזה ידרוש ממני זמן ואולי גם יכולות עיצוביות וכרגע מהיר לי יותר להשתמש במחברות היפות שאספתי בלי לדעת מה לעשות איתם. כתיבה על נייר היא דבר שאני ממעטת לעשות.
תוך כדי כתיבה ברור לי שכתיבה זה הדבר שלי שאני צריכה לעשות איתו דברים גם ברמה המקצועית. הבוסית החדשה שלי קלטה את זה וגייסה אותי לכתוב בלוג מקצועי והבעיה שלה היא שאני לא מספיק מכניסה את הפרסונה המקצועית שלי לכתיבה והיא די יבשה. קשה לי לכתוב כשאומרים לי  וקשה לי שמתקנים את הכתיבה שלי אבל נראה לי שהיא עלתה פה על משהו.
אולי כל זה משבר כתיבה שמתחיל לבוא על סיומו?

אני רוצה יותר ים.זה מהטיול הקודם והמשפחתי שעשינו שהיה בעיני הצלחה נהדרת. שמורת חוף השרון תמיד מצליחה לעשות לי את זה. 



פרויקט חדש 10 שבועות של אושר וכתיבה

כל כך נחמד כשפייסבוק מזכיר לי פוסטים של רגעים מאושרים משנים קודמות ואני נזכרת שפשוט היה נחמד לי לאסוף את הרגעים האלה וגם לכתוב עליהם אז החלט...