יום שבת, 25 בינואר 2020

אחרי 4 ימי חופש


אחרי 4 ימים רצופים של חופש אני מרגישה נפלא. עשיתי שני שיעורי בוקר בפילאטיס, הלכתי לספרייה, התפנקתי בארוחת בוקר בקפה מול הבית, קראתי במיטה ספר ממש כיפי (קוביות של אושר של אנה אסטבי) ומצאתי את עצמי  גם עושה כל מיני דברים בבית כמו לבשל מרק עגבניות ולכבס . דברים שלא מהנים כלשעצמם אבל כשעושים אותם בנינוחות בלי למהר זו השפעה אחרת.

קניתי לי מזרן יוגה ואני מתרגלת נשימות בבית. זה מוזר שדווקא החלק הפשוט לכאורה של נשימה נשיפה לא עובד אצלי כל כך ואני מנסה לנרמל את הנשימה ולהפוך אותה למשהו פחות לחוץ. יש עוד הרבה עבודה אבל תרגלתי פעמיים.

ביקרתי בספרייה העירונית שממש קרובה לבית. אני פחות נזקקת לה כי יש לי גישה לרוב מה שאני רוצה ושכחתי כמה זה כיף פשוט לבקר שם.

חוץ מזה קניתי מכנסי ג'ינס מושלמים ופיג'מה רכה ומחממת והפתיע אותי כמה זה שימח אותי. כנראה כשקנייה מדויקת ומתוכננת זה יכול לשמח הרבה יותר מקנייה ספונטנית סתמית.

והלכתי עם נן לטקס ההשבעה של האחיין שלי בלטרון. אמנם היה קור מבאס אבל נסענו דרך שדות יפים וממש שימחתי את האחיין שלי ואת אחותי בכך שהגענו. זו הייתה הזדמנות משמחת להתראות והשתדלתי להרגיע את הצדדים המוטרדים שלי מכל מה שמריח צבא וצבאיות ומלחמה ולהתייחס לזה כאל טקס מעבר.
זה מוזר לראות את האחיינים שלי הופכים לגברים צעירים (ומוצלחים!) ואחד מהמקומות בהם אני מרגישה אשמה זה התפקוד שלי כדודה שמאד לוקה בחסר. מבאס שאין את החמולתיות הזאת שהופכת את כל בני המשפחה לחלק פעיל בחיי כולם. אנחנו לא משפחה כזו למרות האהבה הרבה שלנו. אני מכירה אחיות שמדברות על בסיס יומיומי. יש לי חברות שמדברות עם אימא שלהן על בסיס יומיומי. במקרה שלי אם אני מצליחה פעם בשבוע זה הישג.

החמים שלי מציינים יום נישואין 51. למעשה אם לא גיסתי שזכרה והביאה עוגה מיוחדת שאפתה לא היינו מציינים את זה בכלל כי גם הם לא ממש מציינים ימי נישואין. גם לנו היה יום נישואין וגם אנחנו לא עשינו עם זה כלום.  אולי כי החתונה עצמה הייתה אפיזודה  "בשביל ההורים" ולא חגיגת אהבה ובכל זאת אני אוהבת את בן הזוג הלא חגגן שלי ושמחה על החיים אתו אז זה לא באמת חשוב.

בשורה התחתונה ארבעה ימים של חופש ויצאת הרבה יותר רגועה ומרוכזת ופחות בתחושת רדיפה אחרי עצמי. גם רגשות האשמה שלי המשפחתיים שלי שוככו.
כנראה שכדאי לעשות את זה יותר.



מזג אוויר נוראי אבל איזו שקיעה!  שאריות של אנשים ובוץ מטקס ההשבעה בלטרון.





העציץ מבר המצווה של נן באוגוסט שרד אצל החמים שלי עד עצם היום הזה

יום ראשון, 19 בינואר 2020

חזרתי


לאחרונה אני מוצאת את עצמי מקבלת מזכרות מהעבר וממש נחמד לי לקרוא את עצמי מלפני כמה שנים. שריר הכתיבה שלי מתחיל להתנוון ואולי זה פשוט קטע שבו המיקוד שלי הוא במקומות אחרים.זה אולי דחף אותי לחזור לכתוב. מקווה שאחזור למתכונת של פעם בשבוע כי היא הייתה טובה לי.

בעקבות משברים רפואיים שקרו לחברים שלנו התחלתי להיות יותר מודעת לגוף שלי. אולי בקטע של הבנה שאם לא אעשה פעילות כלשהי הגוף שלי יתחיל לבגוד בי במקומות שונים. ואז התחלתי לעשות יותר פעילות גופנית יזומה (פעמיים בשבוע פילאטיס וללכת ברגל מתי שרק אפשר).  באכילה המצב לא להיט בין היתר כי אני מתקשה לפנות את עצמי לבישול. אני מרגישה שהפכתי להיות מודעת יותר לאופן בו אני מחזיקה את הגוף ובכלל האנרגיה שלי שם.

בעבודה נשחקתי עד דק והיו לי כמה ימים שממש שנאתי להגיע לעבודה (וזה כשאני אוהבת את העבודה שלי וטובה בה). זה הגיע לכדי בכי מזן הקש ששבר את גב הגמל מול הבוסית שמצדה הייתה אמפתית (ואז אספתי את עצמי ועשיתי את המשימה שהוטלה עלי על הצד הטוב ביותר וביקשתי יומיים חופש ביומיים של פקקי הענק בירושלים) ואיכשהו הכול התחיל להתיישר כולל האנרגיות בעבודה. עצם הידיעה שצפויים לי יומיים נינוחים.

אתמול מטפל השיאצו שלי ביטל ואני שמחתי שמדובר בערב בלי תכניות והצלחתי לראות שני פרקים בסדרה "הנספח" שאני ממש נהנית ממנה וגם לאכול ארוחת ערב עם נן (דבר נדיר אצלנו).

נן כל הזמן רוצה לנסוע לחו"ל. זה שהחברים סביבו כל הזמן נוסעים בטח לא עוזר ואני עונה לו שגם אני רוצה כל הזמן לנסוע לחו"ל (בכלל להתאוורר מהמציאות הלוחצת פה) אבל אני גם מבינה שזה לא יקרה השנה בגלל שזו שנה עם הרבה הוצאות. אני די בסדר עם זה כי אני מאמינה שכשניסע נוקיר את זה יותר.
טוליו ששונא לנסוע נוסע מטעם העבודה כשלוש פעמים בשנה  (משהו על אלוהים אגוזים ושיניים).

השבוע יש מפגש של מועדון הקריאה ויגיעו הרבה (הספר היה ממש מוצלח, צבע החלב של נל ליישון) ונתארח בבית מקסים עם אח וחתולת ספינקס הורסת. יהיה נעים וטעים ומה שהכי שוס זה שלמחרת אני לא אצטרך לקום מוקדם וכמובן שאני אראה המון חברות שלא פגשתי מזמן.

וחוץ מזה קראתי ספר חמוד שעוסק בספרים לעזרה עצמית (יגיע פוסט נפרד עליו בבלוג הסקירות)  והייתה לי נסיעה מוצלחת לתל אביב ביום החופש הקודם שפרגנתי לעצמי שכללה טיול בשמש בנחלת בנימין. סרט צהריים על סטודנטים לחוצים לרפואה (סרט צרפתי שבדיעבד לא סיפק חוויה אסקפיסטית כי סטודנטים לחוצים זו המציאות שלי), ספל אספרסו חמוד מקרמיקה ושרשרת אמייל יפהפייה וגם חולצה משובצת שרציתי וגולף.
מרגישה שבעקבות הספר של שלי גרוס ובאופן כללי סידור הארון שלי שהופך למלאכה מעצבנת וסיזיפית התחלתי לקנות יותר ממוקד ולחשוב מה באמת חסר לי. בינתיים לא קניתי מכנסי ג'ינס בהירים כי לא מצאתי את הגוון המדויק שרציתי אבל השקעתי במדידה וקניתי פריטים שאין לי בארון ומתאימים למה שרציתי. ולא סתם כי התחשק לי להתחדש.
שמתי לב שאני עכשיו לובשת יותר בגדים שהוזנחו אצלי בארון וזה גם נחמד לי לגלות אותם מחדש.



מתגעגעת לתכלת

אמנות בספרים. חבל שלא צילמתי מהאמצע.

דורה בג'ונגל

וזה הספל המושלם שלי שמספק לי את רגעי הנחת בעבודה.

פרויקט חדש 10 שבועות של אושר וכתיבה

כל כך נחמד כשפייסבוק מזכיר לי פוסטים של רגעים מאושרים משנים קודמות ואני נזכרת שפשוט היה נחמד לי לאסוף את הרגעים האלה וגם לכתוב עליהם אז החלט...