יום שלישי, 27 ביולי 2021

דברים שאני עושה בניסיון לעודד את עצמי

 נענית ספונטנית לחברה ללכת להופעה בזאפה של נורית גלרון. פעם ראשונה שלי בהופעה שכוללת ישיבה ליד שולחנות וריקוד בישיבה אבל הייתה שם מישהי שממש נהנתה שם והיה לי כיף להסתכל עליה.

קובעת עם מאמנת בחדר כושר ומיד אחרי שבנתה לי תכנית אימונים עושה את האימון הראשון.

אוכלת אבטיח עם גבינה בולגרית ונענע.

מתחילה ללכת בתכיפות לחדר הכושר כדי ליצור הרגל.

הולכת לאיבוד בתל אביב ומשנה באופן ספונטני את התכניות כך שיום תל אביב הפעם היה היכרות עם איזור שפחות הכרתי דרך הרגליים ובסוף פיתה עם כבד בשרונה מרקט אבל יצאתי מזה מסופקת ועייפה וגם עם צבע עור יפה מרוב החשיפה לשמש. 

על הדרך קניתי בשוק הכרמל כיסוי חדש לנייד עם קיווי.

למדתי לבקש קפה קר עם קצף חלב והרבה קרח וזה נפלא גם מבחינת המרקם (יש לי בעיה עם קפה קר שלא במרקם של הפוך ומצאתי את הדרך הלא מכבידה מדי. למזלי הבריסטות זורמים איתי). 

קובעת עם אימא שלי לארוחה לסושי, רק שתינו.

קובעת עם חברה לתערוכה של בצלאל.

קופה ראשית חזרה בפרקים ממש כיפיים.

כל זה לא תמיד מצליח ואני עדיין די עצובה/עצבנית על כל מיני דברים שנוגעים למציאות המשפחתית שלי ולענייני גבולות שלא תמיד מוצבים (אולי כי קשה להציב)  וכמובן יש הרבה דאגה וצער.

אבל אני מנסה לזכור שהחיים זה לא רק זה.

מקווה שאצליח.



יום שלישי, 13 ביולי 2021

בוחן מציאות

 

המציאות הופכת להיות קשה יותר ויותר אבל באופן מוזר יותר ברור לי מה אני צריכה לעשות בכל המערך המורכב והמסובך של המחלה של חמותי ובעיקר התמיכה מבחוץ. אני מצליחה להיות רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ וזו פוזיציה מוזרה להיות בה אבל אני מתרגלת אליה ולומדת אותה.

אני מאד מנסה להתרחק מהמקום הרגשי כשאני חושבת על זה ויודעת שכל תהליך ההתמודדות שלי עם העניין של יחסי עם חמותי יידחה לאחר שכל האחרים יוציאו את כל הקשיים והצער שלהם ואני אהיה זו שמקבלת וסופגת. אני בסדר עם זה. אני אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב ומנסה בכל דרך להעביר לה את המסר והיא מקבלת אותו.

אנחנו עוד לא במצב של פרידה ממנה. יש דינמיקה ויש קצב מסוים שבו דברים קורים ויש דעיכה ויש את הרצון שיהיה לה הכי טוב שאפשר בתוך הדעיכה הזאת. זה רצון שמשותף לכולנו. היא זועמת על מצבה ומתקשה לקבל את ההגדרה חולה סופנית. זה גם בסדר וגם מובן. אני לומדת את הנושא ממש ויודעת שזה חלק מהתהליך ודברים יקרו בקצב שלהם אבל אני מקבלת את העובדות ואת הדעיכה שלה כנתונים שצריך להתמודד איתם.

אני מנסה לשמור על בן זוגי הכי טוב שאני יכולה. הוא העוגן שמחזיק את כל העסק וזו פוזיציה קשה מאין כמוה ואני מנסה לחזק אותו ולאפשר לו. הוא מבין את זה ורואה את זה. ואני מנסה להרגיע את החרדה שעולה בתוכי לגביו ולסמוך על עצמי ועליו שנצליח לעבור את זה ולצאת חזקים וגם למצוא את המקומות להוציא את כל הרגשות של הצער והכאב שקיימים אצל כולנו.

אני מרגישה באופן מוזר שזה גם מחזק את הזוגיות דווקא המשבר הזה שמוכיח שאנחנו מצליחים להיות זוג טוב גם כשרע.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...