יום שני, 5 באוקטובר 2020

בידוד – סיכום ומסקנות

 


כבר יצאתי מהבידוד לפני כמה ימים וסוג של התרגלתי לחיים המוזרים כשלעצמם בחוץ. ואז חברתי אמרה לי שאמנם כתבתי על חוויות הבידוד שלי אבל לא סיכמתי ואז חשבתי שכן, וואלה עברתי הלאה.

***

משום מה אנשים הרגישו צורך בלתי נדלה לארח לי לחברה בבידוד. נראה לי שניהלתי כמות של אינטראקציות חברתיות שאני מנהלת רק ביום ההולדת שלי. זה כמובן איתות נחמד שאני חשובה למספיק אנשים והיו גם שיחות נפש טלפוניות. דבר שלא עשיתי שנים. אני לא זוכרת את חוויית הבידוד כמשהו בודד. לפעמים אפילו רציתי קצת זמן לעצמי עם עצמי.

***

רכשתי הרגלי שינה מזעזעים ואני לא מצליחה לשקם אותם. קשה לי להירדם. מתעוררת הרבה כי חם לי או קר לי או שכנים או ציפורים או סתם חוסר רצון לישון . אני לא מצליחה לישון בצהריים והעייפות ביום מעצבנת אותי. בינתיים זה עובר כי יצאתי ישר לסגר וחופש.

***

מוזר לצאת  מבידוד לסגר. אתמול הלכתי לראשונה לחנות תבלינים אהובה ולמקס סטוק שליד ולא התחשק לי לקנות כלום במקס סטוק. בחנות התבלינים קניתי הרבה דברים מגניבים. החלום שלי הוא שבסופרים ימכרו בצלים וזרעים. כרגע המשתלות סגורות. קניתי קצת זרעים אבל הרבה היו חסרים במלאי. זה ממלא אצלי את הצורך להתחדש בלי למלא את הבית בחפצים. כי אם יש משהו שהבנתי בבידוד זה שיש לנו הרבה יותר מדי דברים.

***

נגמרו התירוצים להמנעות מפעילות גופנית אבל בינתיים רק פעם אחת יצאתי וזה היה כיף לצעוד עם המוסיקה. בכל זאת שמתי מסכה למרות שמותר בלי כי כל הזמן חלפו אנשים על פני. עדיין קשה לי להזיז את עצמי וכל יום אני מבטיחה לעצמי שאעשה ומפרה את ההבטחה.

***

המגע מאד חסר לי .זו הייתה הקלה אמתית לחבק וללטף.

***

גם לאחר הבידוד השארתי את המחשב הנייד בחדר. הסיבה הייתה שזו פינה שקטה לעשות ממנה זומים כך שזה ישרת אותי גם בעבודה מהבית. זה לא אידאלי אבל גם ככה יש לנו טלוויזיה בחדר (עם בטן, משהו ששורד אצלינו כמעט 20 שנה) כי לטוליו קשה להירדם בלי. לא מתה על זה אבל זה סוג של פשרה. אני משתדלת לכבות את המחשב כדי שלא יפריע ולהמעיט בקרינה.

***

לא היו לי הספקי קריאה מרשימים אבל גמרתי את "סיפור על אהבה וחושך" וזו הייתה חוויה מורכבת . ספר מאד חזק ועצוב וחכם אבל מרוב שהוא מקיף נושאים ודמויות היסטוריות הוא לעתים מתיש. לא היה לי כוח לקרוא אפילו את יונתן שגיב.

 

***

מבזבזת יותר מדי זמן ברשתות חברתיות.את יונתן שגיב בפייסבוק אני דווקא קוראת. אולי מתבקש צום רשתות חברתיות

***

לא מצליחה להיות פרודוקטיבית כמו שהייתי רוצה. במובנים מסוימים הייתי יותר אנרגטית בבידוד. אני מרגישה שהסגר שוחק את היכולת שלי לתכנן ולחלום ולשבץ כל מיני דברים נפלאים בעתיד ומפגשים משמחים. במובנים אחרים התרגלתי לכך שזה יהיה המצב הרבה זמן. אני מרגישה שכולם סביבי מיואשים ואיבדו תקווה לעתיד טוב יותר ואני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה. אני קהה. זה אפילו לא פחד אמתי מהקורונה על אף שהיא מפחידה . כמו תפקוד אוטומטי בקרב.

מסקנה עצובה.

האם מותר לי לבנות שוב פיגומי אופטימיות . פייסבוק מזכיר לי שפעם היה אחרת. 100 ימי אושר, טיולים לחו"ל, מפגשים משפחתיים שכוללים חיבוקים. האם כל זה יכול להשתלב בתקופה הנוכחית

 

***

היום גנבתי כמה דקות על הספסל ליד קופת חולים עם קפה קר וכמעט נחנקתי מהתחושה שאני עבריינית. פעם זה היה כל כך מובן מאליו שאפשר ואולי רצוי.

 

***

ומצד שני יש לי הרבה על מה להודות:

כולנו בריאים. לא נדבקנו ונקווה שלא נידבק. זה כולל גם את המשפחה המורחבת. מזל מטורף בימים אלה אם חושבים על זה.

כולנו סה"כ בסדר נפשית. אפילו אלה שלבד נשמעים בסדר וגם הסבים שלא יצאו המון זמן מהבית מוצאים את הדרך להתחזק נפשית. לפעמים נראה שאנחנו מתלוננים יותר מהם.

פחות נפגענו כלכלית ומאפשרים לנו לעבוד מהבית. כל כך לא מובן מאליו.

השנה מגיעות הזדמנויות חדשות לגדול ולהתפתח.

יש לנו הרבה יותר זמן עם נן. זה דבר שתמיד היה חסר.

יש זרעים חדשים בעציצים.

מזג האוויר בלילות ממש נעים.

החברים לא נעלמו ונוכחים בחיינו. טלפונית וברשתות חברתיות. זו הצלה אמיתית.

יש הרבה ספרים וסדרות וסרטים ומוסיקה שתמיד שם. אפילו בזמני בידוד.

נן מתקדם עם היישור שיניים וזמנית קיבל חופשה מהרסן.

יש דרכים לשמוח ולשמח וגם לתקשר. נחגוג לאימא יום הולדת בזום והתכנונים מתקדמים וזה ממש כיף לעשות את זה אחרי כל הפחדים. והיא ממש שמחה על תשומת הלב וגם על השוקולדים השווים ששלחתי לה. אחי , אחותי ואני מתכננים יחד וזה גם נחמד התקשורת השוטפת שלא הייתה בעבר.

 

גיליתי את מאיה בלזיצמן הנהדרת והשיר הזה פשוט מתאים בול כדי לחזק את שריר ההודיה

ביצוע נפלא שלה ושל מתן אפרת ל"מודה אני" של מאיר אריאל.



 

 

 

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...