קסם בבקבוק

 

אני יושבת מול ע' המטפלת בפרחי בך הנהדרת שלי. היא כמו קוסמת טובה עם שיער ארוך ושחור ועיניים כחולות בוהקות ותמיד יש לי הרגשה שהיא מצליחה לראות עוד רבדים בי. אנחנו יחד כבר כמה שנים (עם הספקות) אנחנו מדברות על מה שאני צריכה בחיים והיא מנסה להתאים לזה תמציות. יש משהו ענג בתהליך הזה ובמחשבה שיש תמציות שיכולות להחליק דברים בחיים שלי וגם המרחב שמאפשר לי לנסח לעצמי ולה מה אני צריכה.

אני צריכה סבלנות לתהליכים, אני צריכה לשחרר ולדעת לסמוך על אנשים וגם על המציאות שדברים יסתדרו בסוף. אני רגילה לדחוף ולעשות הכול בעצמי אבל לא הכול בידי ואם אשחרר ארגיש יותר טוב ואהיה טובה יותר לעצמי ולסביבתי.

אני צריכה לדעת לעשות דברים עם אנשים. יש בי משהו מאד סוליסטי שלא סובל להיות תלוי באנשים אחרים אבל זה כל כך עוזר כשאני מצליחה בזה.

אני צריכה הגנה. האנרגיות של האחרים מחלחלות אלי ברמה לא סבירה ואני עובדת כל הזמן עם אנשים ומקבלת כל הזמן כמויות מהאנרגיות שלהם.

אני צריכה להקשיב לעצמי.

אני צריכה אנרגיות עשיה.

 

כל הקסם הזה בבקבוק קטן  ואני בוחרת להאמין שזה עוזר לי. אני מוקפת בסקפטיים אבל זו הדרך שלי וטוב לי אתה וזה יותר קל וזול מפסיכולוג.

 

שוב השערות הלבנות מתחילות לבצבץ ולהזכיר לי שאהיה בת 47 באפריל. הפעם הן פחות מפריעות לי ואפילו משתלבות בצורה שבינתיים נראית נחמד. אני לא בשלה לשער לבן לגמרי אבל אני מפתחת סובלנות אליהן.

 

כל סימני הילדוניות של נן נעלמים מתווי הפנים שלו. הגבר שבו כבר מתגבש והפנים שלו נעשים ארוכים וחדים ומזוקנים. העיניים שלו והקול הילדותי שהוקלט בזמנו לווייז הם השאריות של מה שהיה פעם. לפעמים אני לא רואה אותו ימים שלמים אבל לפעמים עדיין מתחשק לו להתקשר אלי ולדבר איתי וזה משמח אותי. הוא התחיל לפני שנה ללבוש ג'ינסים במקום הטריינינגים והוא אוהב מאד נעליים ומתחיל להיות לו סגנון לבוש שלו. הוא מגלה באיחור סדרות ומוסיקה שאהבתי והמלצתי לו עליהן אבל לו יש את הקצב שלו ועכשיו הוא כבר לא חושב שסיינפלד זה פח. לפעמים אנחנו צופים בסיינפלד יחד. יכול להיות שבאפריל הוא יטוס לתחרות בחו"ל (נבחרת הרובוטיקה שלו צריכה להגיע לאחד מ 14 המקומות הראשונים בתחרות הארצית בה משתתפות 70 נבחרות כדי שזה יקרה. אם זה לא יקרה יש התכנות שאנחנו נטוס לחו"ל אחרי שנתיים וחצי שלא ואני ממש מתרגשת מזה וגם קצת חוששת בגלל ענייני הקורונה.)

חורף נפשי

 

טוב, זה לא סוד שבחודשים האחרונים לא טוב לי ותחושה הכללית היא שהמציאות דורסת אותי ואת הסביבה שלי (כן, איכשהו כולם עוברים תקופה קשה באותו זמן) והחלטתי את מה שאני מחליטה אחת לכמה זמן: לדאוג לעצמי.

 

הייתי חולה בשפעת בדיוק על המועד של הביקור בתערוכה של יאיוי קוסאמה אז גם זה נדפק לי. מכרתי את הכרטיס לאחות של החברה שהייתי אמורה לצאת אתה. תחושה כללית שהכול יכול להידפק.

 

לפני כמה ימים התבכיינתי לטוליו שאנחנו לא מבלים יחד. המציאות כל כך תובענית, תקופה עמוסה שלו בעבודה פלוס סידורי המוות של ההורים שלו שעדיין מלווים אותנו וכתוצאה מזה הוא עייף ולא מתרחק מהרדיוס של הבית ואני מרגישה שזה לא לעניין להתחיל ליזום עוד פעילויות אתו בידיעה שרק אני אהנה מהן וכן הידיעה שהכול יכול להידפק.

 

והגשם הזה שממלא שבועות כמעט שלמים ומעט שמש.

 

עם כל זה אני לומדת למצוא את הדרכים להרים את עצמי.

 

גופנית , המורה שלי לפילאטיס בחופשת לידה והייתי בהפסקה מכל פעילות גופנית . לאחרונה התחלתי יוגה , המורה רכה ומכילה והקבוצה חמודה מאד וגם כוללת חברות ומכרות שלי ובכלל נשים נחמדות ועדיין אני הכי גרועה בכיתה אבל מרגישה טוב אחרי זה וזה מזמן לי גם צעידה ארוכה כי הסטודיו קצת יותר רחוק מהבית אז זה גם סוג של me time . יש שם גם חנות ממתקים טובה אבל מזה אני מנסה להיגמל כי זה נהיה הרגל קצת מוגזם.

בינתיים המורה לפילאטיס חוזרת  ללמד ויכול להיות שאשלב את שניהם. קצת עמוס מדי אבל שני הדברים עושים לי טוב.

משתדלת גם לצאת להליכות. הגשמים שיבשו את זה אבל הצלחתי להשיג כמה ימים של הליכה ולפעמים אפילו בטבע  (בורכתי ואני גרה במקום שהטבע מאד נוכח וזמין בו וזה לא סיפור לצאת לטבע, ויש לי גם חברה שנהנית מזה).

אפילו לקחתי יום חופש ספונטני והלכתי עם אימא שלי לגן הבוטני והיה לשתינו נפלא.

 

תרבותית

אז לא קוסאמה אבל ראיתי כתבה בחדשות על מוזיאון פופ אפ בתל אביב שהוקם לשבועיים בבניין שמיועד להריסה. אתמול החלטתי ספונטנית ללכת לשם אחרי העבודה מתוך הבנה שאחרת לא אספיק. לקחתי רכבת מירושלים לתל אביב. היה תור עצום אבל זו הייתה חוויה מהנה וטובה, התמה של היצירות הייתה הקורונה והיו שם כמה דברים יפים או דברים שהראו כמה חוויית הקורונה השפיעה על כולם בצורות שונות וזיהיתי בהרבה מהיצירות דברים שחוויתי בשנתיים האחרונות. חלק מהיצירות היו ממש יפהפיות. והכול חולף.

 

אחרי הטיול הספונטני למוזיאון הפופ אפ גיליתי שהדירה שאבי הביולוגי גר בה כשהייתי ילדה ומגיעה לשם ממש קרובה אז הלכתי לראות אותה (רק מבחוץ). הדקל שהייתי רואה מהחלון כבר לא שם אבל הריחות החזקים של היסמין והרוח הימית שבאה מהירקון הקרוב הזכירו לי חלקים מהילדות שלי. כל הרחוב השתנה ולמרות שאני מגיעה הרבה לתל אביב מעולם לא  הגעתי לשם קודם. מוזר קצת העניין.

 

ואז הליכה ממש ארוכה, ישבתי על הבר במעדניה של הבראסרי והזמנתי מנה קטנה ודיאט קולה. אהבתי לשבת על הבר ולהסתכל על הברמנית עובדת. חוויה שאני בדרך כלל לא חווה. מתה על הסטייל של המקום הזה שרואה פרטים כמו מפיות נייר עבות כמו מפיות בד ונעימות מאד.

 

לא קרובה למצות את תל אביב ואחד מהחלומות הקטנים שלי זה לקחת מלון שם לכמה ימים או אפילו דירה ולהמשיך לחרוש.

 

היום בבוקר הודעה מועד העובדים על טיול צפוי לחרמון, אף פעם לא הייתי בחרמון.

ועוד משהו נחמד יומיים של שמש אחרי כל הגשם הכפור.

 

והצלחתי לעשות חיסון רביעי. בעיני זו פריווילגיה עצומה ואני כבר מרגישה טוב.