יום ראשון, 14 בינואר 2018

השיחה של שישי בצהריים

הוא מתקשר אלי כל יום שישי באותה השעה. אני כבר יודעת שזה הוא וכל שיחה מתחילה בשתיקה מצדו ו"הלו" קצת עצבני מצדי. המבנה של השיחה קבוע. הוא שואל לשלומי ולשלום המשפחה ואני עונה לו כמו נערה מתבגרת בשתי מילים: הכול בסדר ואז הוא אומר: "יופי" ומספר לי דבר אחד מהשבוע שלו . אני מקשיבה ושותקת או אומרת יופי ואז הוא מאחל לי "שבת שלום" והשיחה נגמרת. אחרי כל שיחה כזאת אני מרגישה הקלה. הקלה לדעת שהוא חי והקלה ששריד הקשר שאני מוכנה לקבל ממנו בחיי הבוגרים הסתיים לשבוע זה.

ככה זה כשאבא נזכר להיות נוכח בחיי בתו רק כשהיא בת 42 נשואה ועם נכד שמעולם לא ראה.

אכזרי, אני לא אומרת שלא אבל השיחה הזאת היא כל מה שאני מסוגלת לתת לו והוא יודע את זה ולא מצפה. 

באופן מוזר אני מעריכה את ההתמדה שלו. זה לא קל לנהל שיחה שהיא כמעט חד צדדית כשאתה יודע שזה מאוחר מדי.





יום שבת, 13 בינואר 2018

כתיבה

שריר הכתיבה התנוון אצלי לאחרונה. אני קוראת הרבה וגם פוגשת הרבה אנשים במסגרת העבודה וכמעט לכל אחד יש סיפור ויש בזה משהו כל כך משתק במילים שמקיפות אותי על בסיס יומי עד שהפסקתי לכתוב. למדתי להיות סלחנית להפסקות כתיבה בעיקר מתוך ידיעה שהן בלתי נמנעות.

השבוע מצפים לי כמה דברים נחמדים: יום חופש בו החלטתי ללכת לתערוכה על רונית אלקבץ וגם יום עיון שיכול לעזור לי מקצועית. חבל שהוא כל כך רחוק (עכו) אבל זה גיוון טוב וגם הפוגה מהשגרה השואבת.

ואני כל כך צריכה את זה. עכשיו אנחנו בתקופה שצריך לשבת לנן על הראש בענייני לימודים . הוא מתחיל להבין ולקחת אחריות אבל עדיין אנחנו צריכים להיות מאד נוכחים ברקע. התחלנו עם מורה פרטי וזו הייתה החלטה נבונה. רק חבל שנזכרנו קצת מאוחר מדי ומצפה לו מבחן גדול בשבוע הבא.
מתמטיקה זה נקודת תורפה במשפחה שלנו ואני שמחה שיש בזה משהו הפיך. צריכה לזכור שהוא מאד מוצלח בתחומים אחרים ושאנחנו עושים את מה שנדרש כדי שיעמוד בדרישות.

חוץ מזה קראתי ספר מצויין על כתיבה של אן למוט בשם "ציפור ציפור" והוא קצת החזיר לי את החשק לכתוב כתיבה יצירתית. עשיתי את זה תקופה וזה היה טוב גם אם הייתי תמיד מתוסכלת שלא כתבתי מספיק. 


פרויקט חדש 10 שבועות של אושר וכתיבה

כל כך נחמד כשפייסבוק מזכיר לי פוסטים של רגעים מאושרים משנים קודמות ואני נזכרת שפשוט היה נחמד לי לאסוף את הרגעים האלה וגם לכתוב עליהם אז החלט...