יום שלישי, 29 בינואר 2019

שריר


היה לי סופשבוע מדויק בו הצלחתי גם לעשות דאבל דייט במסעדה בהרצליה עם זוג חברים שמזמן לא ראינו והפעם בלי ילדים. , גם לעשות שני טיולים בגבעה ליד הבית . הפעם רק עם עצמי ועם המוסיקה. בעבר הייתי משכנעת את נן לבוא איתי אבל מעסיקים אותו דברים אחרים והרגשתי הנאה אמיתית והוקרה לעצמי על היכולת ליהנות מהלבד.
הלכתי על הגבעה בתוך הטבע הנפלא והמפנק הזה והרגשתי כמה התנועה עושה לי טוב. היה לי שבוע מחוסר תנועה במיוחד בגלל ריבוי פגישות. משתעשעת מהמחשבה לקיים פגישות תוך כדי הליכה. הגוף שלי היה ממש תפוס. גוף תפוס במערכה הראשונה יהפוך לדרמה במערכה השלישית.

ואז התחיל השבוע בו הייתה אמורה להיות לי פגישה משמעותית של בדיקת התאמה לניתוח לייזר ואני התעוררתי בבוקר עם כאבים בחזה.
מה לעזאזל?! לצערי אני כבר יודעת שהתקף לב זה לא עניין לזקנים בלבד (כי כידוע אני ממש צעירה, מי היה שומע) והקציצות שבלסתי באיקאה עלו בזיכרוני כדבר שסתם את עורקיי. ד"ר גוגל המליץ לי בצורה עקבית לא להזניח וגם זכרתי מקורס עזרה ראשונה שהזמן הוא גורם קריטי. וכמובן גם הילד שלי שבחדר השני לא אמור לאבד את אמו בשל טמטום והזנחה. הזעקתי את טוליו שהיה בדרכו לעבודה וגם הערתי את נן והסברתי לו שכואב לי החזה ואני לא חושבת שזה משהו נורא אבל חייבים לבדוק את זה . בדקנו יחד את המספר של מד"א (אנחנו תמיד מתבלבלים בין מספרי החירום) למקרה ש... וישבנו רגועים על הספה. כלומר רגועים לכאורה.
הגענו לטרמ ושם כבר היה ברור לכול שזה שריר תפוס ולא התקף לב אבל זה לא מנע בעדם מלתת לי אקמול עם קודאין להרגיע את הכאב וכך שקעתי לי על הכורסא היחידה בטרמ שבמזל תפסתי, עם ספר ,מרחפת ונטולת דאגות (פרט לשיעולים הלחים ששמעתי סביבי). כל התענוג לקח שבע שעות מה שאומר שבדיקת ההתאמה נדחתה והייתי מורעבת כי פחדתי לאכול.

היקום בכל זאת היה בעדי כי קיבלתי הודעה ממטפל השיאצו שלי שהתפנה תור (נתקעתי תקופה ארוכה בלי תור בגלל התארגנות לקויה) והתור הזה היה כל כך במקום. הוא זיהה את כל נקודות הכאב שלי.

כל האירוע גרם למשפחתי להבין שאני לא מובנת מאליה, דבר חיובי כמובן אבל הנסיבות לא מומלצות. זה גרם גם לי להבין שהשגרה שאני מיטיבה לקטר עליה היא לא מובנת מאליה והשבוע אני נהנית מהאוויר הצח של אחרי הגשם וגם מעצם ההירטבות מהגשם שתפס אותי ללא מטריה. אני נהנית מכך שאני ישנה במיטתי ולא במיטת בית חולים, אני נהנית מכך שאני לבושה ובעבודה ולא בפיג'מת בית חולים.  מוזר שדווקא הפחד הוביל אותי למקום רגוע ומסופק יותר.







יום חמישי, 24 בינואר 2019

שמחות קטנות וגדולות של יום חולין


בתקופה האחרונה חזרה לי השמחה, אני תוהה אם זה קשור לימי השמש אבל התקשורת שלי עם אנשים טובה מאי פעם מה שגורם לי ליהנות במיוחד מהעבודה שלי שבנויה כולה על תקשורת עם אנשים. אני שמחה לגלות שאני משמעותית ושאני מצליחה לתת לאנשים את מה שהם צריכים בלי להחסיר מעצמי.

טוב, זה לא מדויק, היה לי יום בו אכלתי תפוז לארוחת צהריים והגוף שלי זועק ממיעוט תנועה אבל אלה דברים שיחסית קל לתקן והיום בן הזוג הכין לי כריך משובח לעבודה מבלי שביקשתי מה ששימח אותי.
אני מרגישה שגם הסטודנטים שאני נפגשת איתם על אף הלחץ הגדול שלהם מצליחים לראות את הצרכים שלי ומגלים אכפתיות וזה נהדר כי הקושי העיקרי שלי היה כשלא ראו אותי.

אני כן מאמינה בתגובת גומלין, אני רואה אותם והם רואים אותי וכשיש את האיזון הזה זה נפלא.
חוץ מזה הייתה השבוע פגישה נפלאה במועדון הקריאה. חלק ממה שעשה אותה נפלאה היה שהאצלתי סמכויות הנחיה וזו שהתנדבה להנחות עשתה את זה נפלא ואני יכולתי ליהנות מהמפגש ולא להיות דרוכה. גם הספר שנבחר היה מצויין וכך חזרתי משם ממש שמחה וזאת למרות שהיום היה מאתגר בטירוף והגעתי עייפה ורעבה (תפוז לארוחת צהריים, כאמור). היה אוכל נפלא וחלק ממה שמחזיק את המועדון זה התרומה הגדולה של החברות, אם זה באירוח וכיבוד או בעצם ההגעה והמחויבות וכל אחת מביאה משהו משלה. המועדון שלנו קיים כבר חמש שנים ואני מנהלת אותו אבל למעשה הניהול זו המלאכה הכי קלה כי זה אומר לדעת לבקש ולהאציל סמכויות ולנתב את הנתינה למקומות טובים.  זה אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלי ולא רק שלי.

וחוץ מזה חגגנו יום הולדת לסבתא שלי שהיא המתנה הענקית שקיבלתי מהחיים. עם שטרודל תפוחים והיה שמח וכיף.

ואני רוצה לזכור שלפעמים החיים פשוט טובים ולא לתת לזה להישמט.





יום נדיר בו יצאתי מהעבודה בשעות אור.

מרק המינסטרונה המופלא של המארחת שכאילו נוצר בשבילי

יום שישי, 11 בינואר 2019

השבוע שהיה



הרוח הייתה מטרפת וחשבתי שיתרסק לי קישוט חג מולד על הראש

שמרתי אמונים לרופא השיניים שלי בירושלים שהוא אדם חביב מאד וגם עובד מאד עדין. החיסרון היחיד שלו הוא שהוא לא מפסיק להשוויץ בנכדו המחונן אבל עם זה אני יכולה לחיות. אני שמחה שהצלחתי לדחוף לשבוע העמוס גם בדיקה שגרתית שבגדול אומרת שצריך שיננית ולא יותר. זה זימן לי טיול ערב בירושלים הקפואה (השמועות אומרות שהיו 2 מעלות ואני מאמינה). הטיול  כלל קרואסון מדהים עם קרמל בקפה קדוש, גרביים מגניבים אצל לילך (תמיד אני מבקרת אצלה אחרי רופא השיניים. הוא ממוקם ממש במרכז העיר) ואפילו מפגני אורות של עיריית ירושלים כך שיצאתי תיירת לרגע.

אם תשתה קולה תהיה בודהה או משהו כזה. צולם על אחד העמודים בבניין של הרופא שלי.


כמו כן השבוע עשיתי מעשה טירוף ועבדתי 11 שעות. הייתה לזה מטרה טובה, להשלים שעות חסרות ומה שהיה נחמד זה שזה היה יום מאד יעיל (השעות הכי טובות שלי הן שעות הערב) ושחסרוני לא הורגש בבית בזכות חוג קפוארה שתופס את רוב שעות הערב של נן. הוא מאד אוהב את החוג ולכן מגיע גם לפני הזמן להתאמן ולעזור עם קבוצת הצעירים וזה אומר שהוא הרבה פעמים מתחיל ב 18 ומסיים ב 21.
.
היה לנו בעבודה הפנינג ספרות ילדים שעסק השנה בשירה לילדים. האירוע הוא לזכר מדריכה פדגוגית שנפטרה מאירוע מוחי. בשנתי הראשונה בעבודה עבדתי איתה ותוך זמן קצר היא קיבלה את האירוע המוחי ובסוף קיבלתי את התפקיד שלה. היא הייתה אישה מקסימה ונעימה מאד ואני זוכרת כמה זה היה נורא וטראומטי. השנה היה מופע נהדר של השחקנית נועה רוזן גולדברג שעסק במרים ילן שטקליס והמופע הזה גרם לי להבין עד כמה שירי ילדים יכולים לגעת במקום עמוק בנפש של מבוגרים כי יש בהם את התמצית של הרגש. היא עשתה ביצוע בלוזי לשיר "מיכאל" שממש העביר את התחושה של הציפייה והאכזבה הגדולה.





התחלתי להקריא לנן שני פרקים ב"יש ילדים זיגזג" של דוד גרוסמן. כל כך רציתי שיקרא את הספר אבל ידעתי שהפונט הקטן עלול להרתיע אותו וגיליתי שלמרות שזה מעייף זה גם נחמד. נן ממש נהנה מזה וגיליתי מחדש את הספר. היה שם קטע שכאילו בא בהזמנה לסיטואציות שאנחנו מתמודדים איתם בדיוק בשלב זה וזה היה נפלא.


השבוע העביר לי את התחושה שאינטנסיביות זה לא דבר כל כך נורא כשמשולבים בשבוע דברים שאוהבים לעשות. אבל הקושי הוא כשלמשל לא מצליחים לקרוא הרבה במהלך השבוע ואני מקווה שאצליח לתקן את זה בשבוע הבא.

יום שלישי, 1 בינואר 2019

2019





השנה התחילה עם חוסר חגיגיות וחוסר אנרגיה לא אופייניים. מרגישה כאילו אני לא אמורה להתחיל ככה שנה אבל מצד שני התחלתי כבר את ראש השנה (בתקווה שאז הייתי חגיגית יותר, לא זוכרת).
אני מאחלת לעצמי:
להיות רגועה ולהבין שגם המהמורות הקטנות בחיים והדברים שמציקים עוברים בסופו של דבר ולא כדאי לראות אותם כטרגדיה. ככלל הכול חולף (מתי נהייתי כזאת חכמה?)
להבין שמשימות החיים הן גבעות קטנות שלא נורא אם מפספסים אותן מדי פעם אבל בגדול רוב הדברים הם לא סיפור גדול.
להבין שגם אם נערים צעירים בגיל מסוים לא מתנהלים כמו שאני חושבת שראוי ונכון זה לא אומר שהם לא לוקחים ממני שום ערך חיובי לחיים ולשים לב להצלחות הקטנות של אותם נערים צעירים בגיל מסוים או נער צעיר אחד ומיוחד.
להישאר בהחלטה להגשים חלום אחד השנה (להיפרד מהמשקפיים לשלום) בתקווה שהמציאות תהיה בעדי. בסוף החודש הבדיקה המכרעת.
לזכור להיות בשביל מי שחשוב לי ולא לראות אנשים כמובן מאליו.
לא להתרגש משינויים.
למצוא דרכים לציין דברים ולחגוג אותם ואם לא מצליח אז לקרוא בדיעבד לדברים מסוימים חגיגה.
להבין את זה שאני משמעותית לאנשים ולקבל את זה.


שתהיה  לכולנו שנת 2019 ממש טובה ומלאה הצלחות ושינוים חיוביים.




תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...