אני שונאת פרידות
תמיד יש לי את תחושת האפסות הזאת של האדם מול הסוף וכשיש תחושת אפסות יש
גם קלישאות ששוטפות אותנו וגם סוג של תקווה שזה לא באמת סוף רק קצת, בטח שיישמר
קשר אבל זה מתרופף עד היעלמות.
ויוני מזמן לי הרבה סופים של תקופות ופרידות. רצה הגורל ושתי סמי
בוסיות לשעבר וגם הבוסית הנוכחית שלי פורשות באותו זמן והייתי נוכחת בטקס הפרידה
שלהן זה היה צפוי וזה הכניס אותי להמון מתח וגם קצת ציפייה כי התחלות חדשות וזה.
ואז נן שלי מסיים את בית הספר היסודי. דרך שהייתה מורכבת ומסובכת
לכולנו ובעיקר לנן למרות שהייתה מלאה כוונות טובות. נן לא רצה להופיע במסיבת
הסיום*. אני התעצבנתי ובסוף בלי קשר אלי (זה מה שיפה) הוא הסכים להשתתף בהנחיה.
הערכתי מאד את זה שהמחנכת שלו לא כפתה עליו כלום. הייתה הצגה יפה והרבה ברכות
והילדים הפתיעו מאד ביכולת המשחק שלהם (כולל ילדים שנראו לי על פניו מופנמים ) ונן
היה רהוט ודיבר ברור. בחלק האחרון הוא נכנס בטעות לפני הזמן והתחיל לדבר ואז הוחזר
אחורה. טוליו ואני לא נשמנו וחששנו שהוא ייקח את זה קשה אבל הוא התגבר ועלה שוב
ועשה את זה יפה (יכלו להעביר את זה אבל המורה חיפשה אותו כדי שיעלה והוא עלה).
אח"כ כשהחמאתי לאחד ההורים על המשחק של בנו הוא שם לב רק לכך שנפל בדרך לבמה.
אנחנו לא שמנו לב בכלל. עוד שיעור קטן בהורות.
לא הצלחתי להיפרד באופן נורמלי מהצוות החינוכי. דווקא כי זו פרידה סופית.
אפילו לא קניתי למחנכת מתנה (אני כל שנה קונה) אולי כי יש לי קושי לשים נקודה
בסוף. אבל הודיתי לה בוואטסאפ.
ואחרי שחזרנו נן שכאמור היה טעון מאד כלפי בית הספר אמר לי: "אני
חושב שגם אתגעגע לבית הספר" ואפילו למחנכת היו צדדים טובים".
הילד שלי מתבגר. אני מזכירה את זה לעצמי במיוחד השנה וההתבגרות זה לא
רק סערת הורמונים אלא גם פרספקטיבה והבנה ואני גאה בו מאד.
כל פרידה היא התחלה חדשה ולכולנו צפויה שנה של התחלה של פרק חדש בחיים
שבטח יהיו בו גם קושי וגם סיפוק . מאבקים והשלמות. ואני עצובה ונפרדת אבל גם
סקרנית מאד מה צופנת לנו שנה זו.
*משיחה עם אימא שלי הבנתי שגם אני הייתי בול אותו הדבר.ואכן לא זוכרת כלום ממסיבת הסיום של כיתה ח' וכנראה שיש סיבה לכך.
*משיחה עם אימא שלי הבנתי שגם אני הייתי בול אותו הדבר.ואכן לא זוכרת כלום ממסיבת הסיום של כיתה ח' וכנראה שיש סיבה לכך.