יום רביעי, 27 ביוני 2018

סוף פרק


אני שונאת פרידות
תמיד יש לי את תחושת האפסות הזאת של האדם מול הסוף וכשיש תחושת אפסות יש גם קלישאות ששוטפות אותנו וגם סוג של תקווה שזה לא באמת סוף רק קצת, בטח שיישמר קשר אבל זה מתרופף עד היעלמות.
ויוני מזמן לי הרבה סופים של תקופות ופרידות. רצה הגורל ושתי סמי בוסיות לשעבר וגם הבוסית הנוכחית שלי פורשות באותו זמן והייתי נוכחת בטקס הפרידה שלהן זה היה צפוי וזה הכניס אותי להמון מתח וגם קצת ציפייה כי התחלות חדשות וזה.
ואז נן שלי מסיים את בית הספר היסודי. דרך שהייתה מורכבת ומסובכת לכולנו ובעיקר לנן למרות שהייתה מלאה כוונות טובות. נן לא רצה להופיע במסיבת הסיום*. אני התעצבנתי ובסוף בלי קשר אלי (זה מה שיפה) הוא הסכים להשתתף בהנחיה. הערכתי מאד את זה שהמחנכת שלו לא כפתה עליו כלום. הייתה הצגה יפה והרבה ברכות והילדים הפתיעו מאד ביכולת המשחק שלהם (כולל ילדים שנראו לי על פניו מופנמים ) ונן היה רהוט ודיבר ברור. בחלק האחרון הוא נכנס בטעות לפני הזמן והתחיל לדבר ואז הוחזר אחורה. טוליו ואני לא נשמנו וחששנו שהוא ייקח את זה קשה אבל הוא התגבר ועלה שוב ועשה את זה יפה (יכלו להעביר את זה אבל המורה חיפשה אותו כדי שיעלה והוא עלה). אח"כ כשהחמאתי לאחד ההורים על המשחק של בנו הוא שם לב רק לכך שנפל בדרך לבמה. אנחנו לא שמנו לב בכלל. עוד שיעור קטן בהורות.
לא הצלחתי להיפרד באופן נורמלי מהצוות החינוכי. דווקא כי זו פרידה סופית. אפילו לא קניתי למחנכת מתנה (אני כל שנה קונה) אולי כי יש לי קושי לשים נקודה בסוף. אבל הודיתי לה בוואטסאפ.
ואחרי שחזרנו נן שכאמור היה טעון מאד כלפי בית הספר אמר לי: "אני חושב שגם אתגעגע לבית הספר" ואפילו למחנכת היו צדדים טובים".
הילד שלי מתבגר. אני מזכירה את זה לעצמי במיוחד השנה וההתבגרות זה לא רק סערת הורמונים אלא גם פרספקטיבה והבנה ואני גאה בו מאד.
כל פרידה היא התחלה חדשה ולכולנו צפויה שנה של התחלה של פרק חדש בחיים שבטח יהיו בו גם קושי וגם סיפוק . מאבקים והשלמות. ואני עצובה ונפרדת אבל גם סקרנית מאד מה צופנת לנו שנה זו.

*משיחה עם אימא שלי הבנתי שגם אני הייתי בול אותו הדבר.ואכן לא זוכרת כלום ממסיבת הסיום של כיתה ח' וכנראה שיש סיבה לכך.




יום חמישי, 21 ביוני 2018

פוסטחמישי


אני מרגישה קצת כמו סוס שמתקרב לאורווה. יוני הוא חודש עמוס ומלא בפעילויות , חלקן טובות אבל העומס הזה מייסר.
יותר מדי אנשים סומכים עלי ונשענים עלי. יש לי נטייה להעמיס. מינימליזם בשבילי זה אי רחוק ושקט שאני לפעמים רוצה להגיע אליו אבל רחוקה ממנו.
יולי מתקרב וזה חודש בו אני מרשה לעצמי לשחרר לשחרר  לשחרר ולהגיד לבני היקר שזה החופש שלו אז שהוא יתכנן אותו. שום סידורים שום עניינים. יש לי חברה שהמוח שלה כבר בתחילת יוני עובד על תכנון החופש לבן שלה. גם היא חווה את הפער הלא צודק והבלתי נתפס בין ימי החופשה שלהם לאלה שלנו אבל היא מתכננת.
ואני נותנת לבן שלי מתנה מעולה. מרחב להשתעמם.
השבוע הבנתי את זה אז אני מקבלת בסלחנות את התחושות הקשות של סוף יוני. ככה זה כל שנה ושנה.
אני מוקפת באנרגיות לחץ. תקופת סוף השנה היא תקופה לא פשוטה לסטודנטים וחלקם מרגישים אבודים בתהליך כתיבת העבודה. אני מצליחה לעזור להם ומשמח אותי שעדיין יש לי אתגרים אחרי תקופה שחשבתי שקל לי מדי בעבודה.
ויש גם כמה סטודנטים שבאים לספר לי שהעבודה שלהם הצליחה ושקיבלו ציון טוב וזה כל כך משמח אותי ואני גאה בהם.
הייתה לנו אורחת בספרייה מפרויקט ארסמוס. ספרנית פולניה מקסימה שמפריכה את כל המיתוסים על פולניות. תחום ההתמחות שלה הוא ספרות איראנית והיא יודעת לדבר איראנית ועוד שפות קרובות. היה ממש כיף ופתאום חשבתי שממש יהיה לי כיף לבקר בווארשה. כמו כן היא חיזקה אצלי את הביטחון באנגלית שלי. חשבתי שהיא החלידה וגיליתי שכושר הביטוי שלי באנגלית השתפר פלאים. אולי בשל העבודה הרבה עם טקסטים באנגלית.
בא לי לשכלל את יכולת הכתיבה שלי באנגלית אבל עוד לא שם.
השבוע הייתי גם יעילה ופתרתי לעצמי כמה בעיות טכניות מעצבנות שדחיתי הרבה זמן בלי סיבה.
סופ"ש קצת עמוס אבל ניפגש עם חברים שלא ראינו תקופה (החברה המתכננת) ואני לוקחת את נן למופע סטנדאפ של רשף לוי. מופע של גדולים.
ומונדיאל, מצאתי את עצמי נהנית ממש מהמשחק של ספרד פורטוגל. הייתי בעד פורטוגל למגינת לבם של בני משפחתי. נן היה חצוי כי הוא אוהד ריאל בימים כתיקונם כלומר, רונלדו. הייתה דרמה יפה על המגרש שסיפקה לי יכולת לדבר עם יותר אנשים בעבודה על נושא כדורגל וגם עם הבחור מהמכולת.

זה הנוף שאני רואה כשאני יורדת מהאוטובוס בדרך הביתה. זה עוזר לי לדמיין שאני חיה בכפר.




יום שבת, 16 ביוני 2018

הטכנולוגיה ואני

אני חווה את הפער בין האופן בו אני חושבת על עצמי בהקשר הטכנולוגי לבין המציאות.
אני חושבת שהאוריינות הטכנולוגית שלי היא בסדר בגדול. אני מבינה שדברים משתנים ויש לי יכולת להסתגל לשינוים ואני מתפקדת במדיומים טכנולוגיים שונים.
אבל וזה אבל גדול:
ככל שיש יותר פונקציות אני פחות משתלטת על הטכנולוגיה. פעם היינו צופים בסרטים בדיוידי וזה היה משהו שכל פעוט יכול היה לעשות. לתקוע דיסק  בדיוידי. וזהו נגמר. אח"כ עברנו לדיסק און קי והסדרות שהורדנו (טוב, טוליו הוריד) היו שם וגם , די פשוט. והיום הטלויזיה והאקסבוקס דורשים התנהלות של שעה עד שמבינים איך בדיוק.
גם מכונת הכביסה זה אותו סיפור. עובדת על תכנית אחת אצלי כי אין לי אנרגיות ללמוד ואני לא רוצה לטעות.
ועכשיו הבלוג הזה עם כל האפשרויות שלו שאין לי זמן לשבת וללמוד אותן  לכן הוא כל כך בסיסי ולכן הוא אולי לא ממריא לגבהים שהוא אמור להמריא אליהם (האמנם?) כי לכתוב פוסטים יש לי זמן אבל להבין טכנולוגיה-פחות. וכשאני כבר מנסה אני עושה את זה מהר ובלי להבין ואז תגובות נמחקות לי ואני לא מצליחה להשתלט ובא לי לפתוח בלוג חדש ואני בכל כוחי עוצרת בעדי מלעשות את זה.
אני רוצה פשטות, אני רוצה מספר מינימלי של פעולות כדי לבצע דברים. גם אם זה לא יהיה באיכות הצפויה והמומלצת. והפשטות הזאת מתרחקת ממני.
כנראה שבתוך תוכי מסתתרת טכנופובית ואולי לכן אני כל כך יודעת לעבוד עם טכנופובים וללמד אותם בקצב צב את הטכנולוגיה.
ועכשיו אני גם צריכה כזה דבר. וזמן. אני צריכה זמן.


יום שלישי, 12 ביוני 2018

בעיות מנהליות

התקנתי בבלוג Discus וזה ממש עשה לי בלגן. מה זה שווה אם אי אפשר לשלוט בו?
בקיצור אשמח לעצות ועזרה.

האם אני מגדירה את עצמי אופטימית?



שתי המלצריות החמודות בקפה הקבוע שלי שאלו אותי את השאלה הזאת ככה משום מקום. מסתבר שגם לנשים צעירות ויפות יש דאגות וחרדות ואני נזכרתי איפה הייתי כשהייתי בת עשרים פלוס פוסעת על קרקע בלתי יציבה.
אמרתי להם שאופטימיות היא מרכיב מסוים בחיים שלי שלמדתי לאמץ אבל הוא לא המרכיב היחיד. חרדות מהלא ידוע יש, פחד שהחיים יתהפכו בגלל אסון לא צפוי יש, פחד לעשות שינויים יש אבל אולי ההבדל הוא שבגיל ארבעים ושלוש אני כבר יודעת שאני אוכל להתמודד עם זה. אני חושבת שהאופטימיות שלי באה לידי ביטוי בכך שאני מרשה לעצמי גם ליהנות מההווה. לא תמיד, גם לי יש תקופות שהיא נעלמת אבל היא חוזרת ולפעמים יש תחושה נדירה של שלווה וביטחון שגם מה שלא מסתדר עכשיו יסתדר.
שתי המלצריות המקסימות שימחו אותי  בכך שהן פתחו אצלי את ערוץ החשיבה הזה.




יום רביעי, 6 ביוני 2018

פוסט יום חמישי






השבוע פרגנתי לעצמי יום שוטטות בתל אביב. היה כיף להיות עם עצמי אבל קצת התבאסתי שלא קבעתי מראש עם חברתי החיפאית שאני ממש מתגעגעת אליה. זה התחיל בתספורת ממש מוצלחת אצל ספרית שראיתי עליה ביקורות טובות. נראה שאאמץ אותה. גם ככה אני מסתפרת פעם בכמה חודשים.
קניתי סימניות מעולות ויוקרתיות במקום הטישו וכרטיסי הרכבת. יש לי אוסף מפואר ביותר של סימניות ויום אחד אצלם אותו. קניתי את הסימניה בחנות היפנית היפהפייה ליד כיכר רבין. יש שם המון דברים מיוחדים ומאד קשה לי לא לקנות שם את כל החנות. . אגב אחלה ספר לרכבת. קליל במידה ושנון במידה.


כל העיר לבשה דגלי גאווה וזה היה כיפי וחגיגי לראות. 



ראיתי גם את ההתחלה של דוכני שבוע הספר. לא סגורה שאלך השנה. לאחרונה הגזמתי בקניית הספרים ולמרות שהבטחתי לחבורת שבוע הספר שאגיע זה לא יסתדר עם תקופה מאד עמוסה בעבודה וקולגה בחופשת עיד אל פיטר.

העצים בתל אביב מטורפים ונראים כמו משהו שמישהו חזק במיוחד סרג.

השבוע היה לי בולמוס קריאה: קראתי את "הלב של גברת קליין" שהתחיל מעיק ממש. אישה עסוקה שחוטפת התקף לב ולא קולטת שזה התקף לב. אח"כ משפחתה לא יודעת לתת לה את התמיכה שהיא צריכה אז היא בורחת מהבית וחיה בגפה תקופה ממש ארוכה בלי שמשפחתה תדע. קצת מופרך הייתי אומרת אבל הספר בסוף שיפר את ההרגשה.

טוליו בתקופה סופר עמוסה בעבודה ומביא עבודה הביתה. בהתחלה ממש שנאתי את זה אבל יש בי חלק שהשלים עם זה ואפילו גאה בו שהוא משקיע כל כך הרבה מעצמו. הוא למעשה בונה לו נישה חדשה  בעבודה וזה דורש לא מעט אבל זה מובן. אני שמחה שיש לי את הכוחות להכיל את זה.

נן כבר מרגיש בחופש וקורא מתחת לשולחן בשיעורים ועדיין מעצבן אותי שאין תכניות קונקרטיות לחופש.
גיליתי שיש לי ממש מעט ימי חופש בעבודה וזה גם כן מעצבן אותי וגורם לי לקנא במורות (החלק היחיד בשנה בו אני מקנאה במורות).

הציעו לי להתראיין לתכנית בגלי צה"ל על מצב הספריות והסתבר שאני לא מתאימה כי אני כבר מזמן לא ספרנית בספרייה ציבורית. מה שכן גיליתי שאני כבר  18 שנה במקצוע. זה מטורף לחשוב על זה. אם כי אני שיניתי מספר פעמים תפקידים ויש גיוון רב ועדיין זה ותק ותק.

חגגנו בקטנה יום הולדת לאבא שהוא בעלה של אמי והגבר שגידל אותי. החגיגה הסתכמה בעוגה יפה של רולדין וכרגיל אין לי מושג מה לקנות לו מתנה.


כן, אני יודעת זה רביעי בערב מבחינתי זה כבר חמישי :)



יום שבת, 2 ביוני 2018

דברים שמעצבנים אותי



אני לא מגיעה לדברים חשובים שאני צריכה לעשות בגלל שאני לא מרוכזת.
המורה הפרטי של הבן שלי ממש מזלזל וזה לא הוגן כי אנחנו משלמים לו הון והוא לא מתייחס אליו בשעה שלו (מדבר בטלפון, לא נותן לו תרגילים, מתייחס אליו לפעמים ביחס שגובל בזלזול). שורה של התנהגויות מעצבנות שלו הובילו אותנו למסקנה שדי, צריך להחליף מורה. אני שמחה שהחיים לימדו אותי לא להישאר במקום לא טוב מתוך אינרציה  אז זה הקטע החיובי.
כנראה שלא ניסע לשום מקום הקיץ. זה הגיוני והכול אבל בכל זאת מבאס. תחושה שחודשיים ארוכים של שממה לפנינו.
נן לא מוכן לשום פעילות או קייטנה מותאמת לגילו. היה לנו ניסיון רע שנה שעברה עם "בלי קייטנה" ואני מנסה לדחוף אותו ללקיחת אחריות על פעילויות הפנאי ושימצא איזו סדנה או משהו אפילו של שבוע כדי שזה לא יהיה רק מסכים. הוא לא מאמין שימצא אבל אם לא אני אתן לו לבחור בין כמה אופציות. דווקא ראיתי כמה דברים מגניבים אבל הוא לא מוכן לשמוע.
זו אחת מהתקופות שאני מרגישה כישלון הורי. לא מתעוררת בזמן לדאוג לדברים שצריך לדאוג להם, בחרדות מנושא בר המצווה (עוד שנה באוגוסט), כל שיחה עם הבן שלי הופכת מהר מאד לעימות. הכול הולך עקום.
חשבתי שההורות עכשיו תתאזן אצלי ושאוכל להשקיע יותר בעצמי אבל אני לא שם. לגמרי לא שם.

בשנה הבאה יהיו לנו הרבה שינוים בעבודה. גם לי וגם לטוליו, השנה נן יתחיל בית ספר חדש. כולנו אנשים שמנסים להסתגל לשינוים אבל גם מפחדים מהם.


פרויקט חדש 10 שבועות של אושר וכתיבה

כל כך נחמד כשפייסבוק מזכיר לי פוסטים של רגעים מאושרים משנים קודמות ואני נזכרת שפשוט היה נחמד לי לאסוף את הרגעים האלה וגם לכתוב עליהם אז החלט...