יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

יומני בידוד 7-10

#7

בן הדוד של אבי מארה"ב שניסיתי ליצור איתו קשר בפייסבוק ענה לי והוא בשלב של לנסות להבין את קרבת המשפחה. לאבי יש זיכרון מצויין עד לרמת הפרטים ויכולת לקשור קשרים עם אנשים ונראה שהוא לא זוכר הרבה מהתקופה ההיא. מעניין אם ייצור אתו קשר. בשלב זה לא אמרתי כלום כי לא רציתי להשלות. המון שיחות ארוכות ומשמעותיות היו לי היום. אני קצת מותשת ועצובה מהן אבל גם מרגישה שהצלחתי לתת מעצמי בעצם ההקשבה. אני חושבת שיום הכיפורים הוא טריגרי במיוחד השנה לכולם.

אני גם מותשת כי הלכתי לישון ב3 לפנות בוקר דווקא בזכות הספר הכיפי של סופי קינסלה "מה המספר שלך?" . מפתיע אותי שהתאפקתי אתו עד עכשיו אבל הוא מעולה לימים קשים. וחלמתי חלום נוראי בו חברה טובה  מספרת לי שהיא חולה בסרטן סופני. שמחתי להתעורר מהחלום הזה ולקח לי קצת זמן למקם את עצמי בחזרה במקום ובזמן.

#8 #9 #10

הימים והלילות מתערבבים לי למין עיסה לא ברורה. שעות אינסופיות של מסכים ו"סיפור על אהבה וחושך" שהוא ספר נהדר ואינטנסיבי מאד אבל קשה לקרוא בו יותר מכמה שעות. אחריו אצטרך מרענני חך רציניים. אולי יונתן שגיב. בלילה אני ערנית ברמות לא סבירות והמציאות מאפשרת לי לצפות בחמישה פרקים ברצף עד 3 לפנות בוקר בלי שאפריע לאיש. גמרתי את הסדרה "ילדות טובות" על שלוש נשים קשות יום שהופכות לשודדות בנק ומסתבכות עם עולם הפשע . פחות מתוחכם מweeds   אבל יש שם הומור ואחווה נשית וגם גנגסטר חתיך ומקועקע שחושב שהוא מנהל את העניינים. לסרט לא הייתה לי סבלנות אבל לחמישה פרקים ברצף  כן.

פחות שיח פנימי. קצת התעייפתי מעצמי . דווקא בדרך כלל יום הכיפורים הוא זמן להתבוננות עצמית ולצום ולא היה לי כוח לאף אחד מהדברים. כל שנה זה משהו אחר.

מחר יוצאת. אין בזה שמחה גדולה מעבר לחיבוקים ולמגע החסרים לי כל כך כי באמת המציאות ממשיכה להיות מוגבלת ומגבילה. נראה לי שגם לזה תידרש הסתגלות מסוימת. המציאות כל כך מוזרה ושברירית.

דברים בחוץ שהתגעגעתי אליהם

( אם כי עדיין מרגישה שלא הפסדתי יותר מדי ושמחה שלא צפיתי בחדשות)

חיבוקים ומגע ושהות ממושכת עם אנשים. במיוחד נן שממש מת לחיבוק.

שינה עם טוליו.

שינה בשעות נורמליות (כן!) נגזר משינה עם טוליו.

יציאה מהבית אל הטבע (לא שעשיתי את זה הרבה קודם ועדיין)

העציצים שלי שהושקו . טוליו המעולה חשב על הכול אפילו בלי שביקשתי.

קניות בסופר (אם כי היה משחרר לא להתעסק בזה בכלל וגם חסכוני , מסתבר)

פעילות גופנית כלשהי. מזרן היוגה וכדור הפילאטיס מחכים לי.

מזגן (לא סגורה עד כמה התגעגעתי. מאוורר התקרה היה די מספק רוב הזמן).

חופש תנועה בבית.



יום שבת, 26 בספטמבר 2020

יומני בידוד#5


התעוררתי לקול ילדות שרות ופכפוך בריכה וזה היה חמוד מאד. כרגיל הרבה קולות של ציפורים וחוץ וגם רוח מלטפת של סתיו. כל כך נעימה הקרירות של הבוקר. בבוקר קראתי את המוסף על יהודה עמיחי ונזכרתי כמה אני אוהבת את המשורר הזה למרות שלא קראתי הרבה שירים שלו. המאמר על הביוגרפיה שלו קצת חידד לי את הסיבות לכך שדווקא הוא מדבר אלי. המפגש של הרוחני והגשמי, העבר הדתי שלו, יכולת ההתבוננות שלו בעולם. נראה לי שכשאחזור לספרייה אקרא יותר ממנו.

לא תמיד אני קוראת את מוסף הספרות והתרבות. לפעמים הוא אקדמי מדי ואני לא בטוחה ביכולת שלי להבין ולפעמים אני פשוט לא מכירה את הסופרות והסופרים שכותבים עליהם ולא מספיק סקרנית להכיר כנראה.

מה שכן אני קוראת את הטור של אברהם בלבן "רשימות תל אביביות". אני אוהבת את השיטוט בתל אביב ומעניין לקרוא על רחובות ופינות שונות שאת חלקן אני מכירה. גם בשיחות עם אבא הוא מזכיר מקומות (הוא יליד תל אביב) ולפעמים הוא סוג של ווייז היסטורי בשבילי. הוא  מתחיל למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי והכול דרך שיחות טלפון בלבד.

נסיון כושל לעשות יוגה (מרחב מצומצם מדי וחוסר יוזמה להתחיל להזיז רהיטים),

פייסבוק מזכיר לי שלפני 7 שנים היינו בספרד ושהיינו חופשיים. מתה על הזיכרונות של פייסבוק. איפה נהיה בעוד שבע שנים?

קיבלתי טלפון מחברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן.זה קורה הרבה לאחרונה בזכות איתותי העשן שאני שולחת ברשתות החברתיות שאני בבידוד.

יש משהו נרקיסיסטי בחוויה הזאת של להיות רק עם עצמך. מזל שזה שבוע וחצי ולא תקופה ארוכה מדי.

יום שישי, 25 בספטמבר 2020

יומני בידוד#4

 

התחלתי לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" . זו קריאה חוזרת ושכחתי כמה הוא יפה.

עמוס עוז מתאר חלונות קטנים שמאחד רואים קצת ברוש ואבנים וגרניום מסכן. מרגישה ממש בעלת אמצעים בזכות העץ הענק שממלא את החלון שלי בירוק ובציוצי ציפורים. חבל לי קצת שהגינה של השכן ריקה. עציצים וגינון זה לא הקטע שלהם. ישנם העצים שכנראה היו שם לפניהם. חושבת מה הייתי עושה בכזה שטח אבל אז נזכרת כמה עבודה זה וקצת מבינה אותם.

מתגעגעת לגינת המרפסת שלי. בן הזוג השקה מיוזמתו . אני ביקשתי אח"כ אבל שימח אותי שחשב על זה בעצמו.

כשיצאתי מהמקלחת נחתה מיינה קטנה וחצופה (הן בהגדרה חצופות) על עדן החלון. יש מלחמות ציפורים רציניות אצלינו בשכונה והמיינות הן סוג של כנופייה.

זה הזכיר לי שסבתי מפזרת לציפורים לחם ישן על המרפסת שלה. יום אחד כשבאתי לבקר אותה ראינו ציפור עם קול מוזר של צפצפה שלא ראינו בעבר. היא התקרבה מאד היה לה גוף חום ומקור כתום בוהק. המיינה עפה מיד סביר להניח שכדי להתנכל לציפור מתחרה על השטח.

אני נעה בין המחנה שאין לו סבלנות ליותר מדי לשלשת ובלגן שציפורים מסוימות מומחיות להן לבין המחנה שחושב שזה מקסים לדאוג להן. כנ"ל לגבי חתולים ולכן מאכילת החתולים מהבניין השכן שמה כלי אוכל לחתולים ממש בצמוד לחניה הנוספת שלנו שאנחנו לא משתמשים בה ולכן אין מלחמות איתה אני מרגישה שזה הפך אצלי תודעתית קצת לשטח שמיועד לזה והרבה יותר קל לי כך מאשר להתעצבן.

יש לנו בחלק המקורה של החניה קן סנוניות במנורה שמעל המכוניות. הסנוניות הצליחו להתמקם שם והן מדי פעם עושות מטס עגול סביב המנורה . טוליו קורא להן המובייל.

החלק הפחות נעים בסגר הוא התחושה של מנוחה שלא הרווחתי אותה במעשה. יש פחות עבודה ובעיקר פחות עבודה פיזית וזה מרגיש כמעט מביך וקצת מגונה פשוט לנוח כל הזמן.


גיליתי ביוטיוב את פרויקט "צו השעה" בו אמנים שונים מחדשים שירים ישראליים במגוון סגנונות וממגוון תקופות.

למשל הביצוע של ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין לוואלס להגנת הצומח. 

דווקא בגלל ריבוי האפשרויות נהיה לי קצת בלגן בראש. ספרים, מוסיקה, סדרות, סרטים, פעילות גופנית,ריקוד, ציור, שיחות טלפון, מדיות חברתיות, צילום, התבוננות מהחלון, שינה.אני עוברת בתזזיתיות מפעילות לפעילות. מנסה  להזכיר לעצמי שיש זמן להכול.


יום רביעי, 23 בספטמבר 2020

יומני הבידוד #3


כשהולכים לישון ב 2 לפנות בוקר חוטפים עייפות קטלנית. התעוררתי בקושי כי בני ביתי לא בדיוק היו   מודעים לכך והעירו אותי. קצת חיפפתי בכללים שקבעתי לעצמי לצאת מהפיג'מה ולסדר את המיטה.

כן שמתי לי מוסיקה. הפעם נוגה ארז כדי לתרגל יציאה מאיזור הנוחות.

היא מלאת סטייל. המוסיקה שלה קצת מנוכרת ואני חושבת שאני פשוט פחות רגילה לסגנון הזה. ניסיון חדש ומעניין.והשיר הזה ממש מתאים לבידוד.

היום כמה חברות התקשרו וזה היה כיף וגם הזכיר לי קצת כמה חסר לי עניין הפגישות עם חברות. בינתיים נסתפק במה שיש.

בלילה הרגשתי בודדה ועצובה. הימים הראשונים מלאי שמחה ורוגע והתלהבות מהחידוש שבאוטונומיה המוחלטת שאני מקבלת וה"חדר משלי" גם אם התנועה מוגבלת.

קיבלתי המלצות לעשות ספורט קשה לי לעורר אצלי את המוטיבציה אבל באמת קצת חוששת מהתנוונות יתר. עניין המוסיקה קצת מעודד תנועה אבל זה מעט מדי.

צופה על השכנה שיושבת הרבה בגינה שלה ליד השולחן. אני אוהבת לצפות בטקסים פרטיים של אנשים וזה נראה קצת ככה. הטקס של הישיבה עם הקפה.


יומני הבידוד #יום2

 

היה מוזר לישון באלכסון. התעוררתי בלילה כמה פעמים מרעשי חוץ כמו אופנוע שנסע הלוך ושוב. הצצה מהחלון גילתה שזה מישהו מהבניין ליד שעושה סיבובים בחנייה עם האופנוע המאוד רועש שלו. היה נחמד לו הייתה לי משקולת נייר לזרוק עליו. יש לי שכן בבניין שלי שגם כן מאד אוהב את הגינה שלו במובן של לעשות על האש ולעשן סיגר כמעט כל ערב והייתה שנה שהבן שלו עשה שיעורי סלסה בערב בגינה. הוא כל כך נחמד ומשתף פעולה ואדיב שפשוט החלטתי להעביר את זה ולהיות ערנית כדי להבין מתי לסגור חלונות ומתי לא לתלות כביסה. גם לו יש אופנועים כבדים ברבים כך שבהתחלה חשבתי שזה הוא.

(לא מאמינה בסכסוכי שכנים ולכן אסתום גם הפעם אבל לפנטז שהשכן מהבניין ליד מחליק על כתם שמן וחוטף מכות יבשות ואופנוע טוטל לוס מותר לי. גם בפנטזיות רעות אני חננה).

יקיצה טבעית ברבע לשמונה. כנראה שזו השעה האופטימלית לי.

כמה דברים שהחלטתי לעשות כנוהג, לפתוח את הבוקר עם מוסיקה. הפעם שמתי שירים של זהו זה 2020 מהתכנית וזה נתן לי קצת מרץ.  אחר כך קיפלתי כביסה וסידרתי את ארון הבגדים וגיליתי שכרגיל יש לי יותר מדי בגדים . החלטתי שזה יהיה נחמד להכין לי אוסף של בגדי סגר שמסיבה כזו או אחרת אני לא יוצאת אתם כי אני רוצה להיות לבושה.

חלק מהזמן החלטתי שאני לא שמה מאוורר כדי להרגיש את מזג האוויר כמו שהוא. החזקתי מעמד עד 13 בצהריים.

אני שותה המון.

פגישת מועדון קריאה בזום שהייתה מאד מוצלחת בין היתר כי היה לי זמן להתכונן ולהשקיע. היא נמשכה עד מאוחר ואח"כ בגלל האדרנלין קראתי עד 2 בלילה. 

הספקים:

ספר חמדמד של אווה וודס "איך תהיי מאושרת" על שתי נשים עם חיים ממש מחורבנים. אחת גוססת מסרטן ורוצה להפוך את 100 הימים האחרונים שלה למאושרים והיא מתלבשת על אחת שהיו לה הרבה אובדנים בחיים ואמה חולה באלצהיימר. לא הופתעתי לגלות שההשראה לספר באה מהפרוייקט הפייסבוקי 100 ימים של אושר. בסוף כמובן גם בוכים המון.

סידרתי את הארון

כמה פרקים של "ככה זה" שהיא סדרה מדכאת ברמות אבל בכל זאת אוהבת אותה.

וכאמור, מועדון קריאה.




יומני הבידוד #יום1 לפעמים חלומות מתגשמים


על הבוקר הודעה מהקוסמטיקאית שלי שהיא התגלתה כמאומתת. בראש מתרוצצות מחשבות סותרות: האשמה עצמית על עצם החשיפה מיותרת שעכשיו מכניסה את כל הבית לסחרור. וצער על כך שכנראה שרק אני אראה את הפדיקור החדש בשבועיים הקרובים.

בן הזוג עושה סדר ובעצם מסלק את עצמו מהממלכה שהופכת לשלי. חדר השינה. הוא מביא לי את המחשב שיש עליו נטפליקס ואת הסלולרי. יש לי המון ספרים סביבי בנוהל כך שבעצם הכול דבש, לא? משווה את הרוגע שלו להיסטריה שלי כשהוא נכנס לבידוד. אין ספק שמצבי עכשיו טוב יותר ממצבו. לישון בסלון זה לא כיף.

בחוץ יש תצפית על הגינה של השכנים ובעיקר עץ עצום ומלא ציפורים ושלדג שעושה לנו השכמות. אולי אצליח גם לראות אותו ולא רק לשמוע אותו.

אחד היתרונות של סגר הוא אכילה בזמנים קבועים בלי אכילה רגשית. בן הזוג פינק אותי בארוחות טובות ומאוזנות ובסלט פירות וגם קפה ועוגה. הכול על מגש ליד הדלת.

כבר מתחילה להתגעגע לחיבוקים.

היקום ממש רוצה שאני אעבוד. מה הסיכוי שאקבל ביום אחד שתי הצעות מגורמים שונים לעשות דברים שלא עשיתי בעבר?

צריכה לגלות קצת יותר משמעת מסכים מול עצמי כי כל המסכים לידי כל הזמן.

מודדת חום ומרגישה בריאה ואין לי חום.

בעבודה נבהלו מכך שנכנסתי לבידוד  כי זה היה יום אחרי החשיפה (כמובן שתינו לא ידענו שהיא חולה וזה התגלה רק ביום א).מרגיעה את כולם.

הספקי היום:

התקדמתי במצגת השכנתי למועדון הקריאה שיהיה מחר. גמרתי לקרוא את בריכה עירונית של אדווה בולה, המון שיחות עבודה (לא אמורה לעבוד, יש לי חופשת מחלה מסתבר אבל יש לי המון זמן פנוי ואני מרגישה טוב אז החלטתי לצאת בסדר אתם). 

 מרתון צפייה ב"ילדות טובות" בנטפליקס. 

צפיתי ב"סיפור נישואים" בדילוגים. יש שם כמה סצינות ממש חזקות ומשחק מעולה ומצד שני הסרט קצת נמרח. 

צריכה לגלות קצת יותר משמעת מסכים מול עצמי כי כל המסכים לידי כל הזמן.

מסקנות: מרגיש כמו חופשה. מדי פעם טוליו ונן מציצים מהדלת. נן מתגעגע נורא למגע ולחיבוקים ובמקביל מנסה לנהל קמפייןכדי שנקנה לו לפטופ (שאקנה לי לפטופ ואוריש לו את שלי). התירוץ הנוכחי, מה אם ייכנס לבידוד.



יום חמישי, 17 בספטמבר 2020

שנה באמת טובה או מכאן אפשר רק לעלות

אני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז שכתבתי לאחרונה. יש לי בטיוטות כל מיני התחלות של פוסטי עצב. יש לי כל מיני ניסיונות עידוד  עצמי שבדרך כלל קשורים לארנק ולפה והם מוצלחים רק חלקית. שופינג וזלילות זה סוג של אלחוש אבל לא מצליח מעבר לזה.

עכשיו יותר טוב לי בפילאטיס, אני התקדמתי והמורה מצאה את הגישה הנכונה אלי שרואה את הצרכים שלי בתוך המכלול ונראה שבעבר היה לה יותר קשה עם זה.

בעבודה יש סיטואציות של יציאה מאזור הנוחות. זה נשמע חיובי כשמציגים את זה כך אבל זה די מערער ומעיק ואני לא אוהבת לפגוש את עצמי במקומות של קושי ואני לא אוהבת מצבים בהם אני לא מצליחה לעמוד בציפיות שלי מעצמי. חוץ מזה אווירת נכאים ופרידות מחלק מהצוות שיוצאים לפנסיה והמון אי ודאות לגבי האופן בו נתנהל בהמשך.

בראש השנה נהיה אנחנו וגם אחי יגיע אלינו באופניים. סוג של פשרה עם המציאות כי רציתי שתהיה ארוחה חגיגית וטוליו לא אוכל אחרי 18 בערב ולא מוכן שנקדים את הארוחה בשבילו. כנראה שהוא יגיש.

הצלחתי לגנוב פגישה עם ההורים לפני החג ליד העבודה שלי עם מינימום אופרציה לשני הצדדים. אמי תחגוג יום הולדת עגול בסוכות וזה אומר סגר ואולי אירוע זום. אנחנו מנסים לארגן משהו אבל בינתיים יוצא די צולע. גם אופרציות כאלה קשות לי.

דבר אחר טוב, אני כן אעבוד בסגר ואפילו מהעבודה מה שיאזן קצת את הימים בהם נהיה כולנו בבית כל היום. כנראה לא אספיק ללכת למשתלה לפני הסגר וזה ממש מבאס אותי. רציתי להכין לי תעסוקה חקלאית ולזרוע ולשתול דברים וזה היה ממש משמח אותי אבל לא כל כך הצלחתי לשלב את זה .

אני ממש מקווה שתהיה שנה יותר טובה. שנצליח להישאר בריאים ושיהיו לכולנו אנרגיות טובות והרבה אהבה ושהדכדוך הזה יתרחק כי די.

לא יהיו פה החלטות לשנה החדשה. אני אפילו לא סגורה מה אני רוצה חוץ מאשר כוחות וחוסן נפשי להתמודד עם חוסר ודאות מתמשך ועם ריחוק חברתי שמתחיל ממש להכאיב.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...