בן זוגי מתחיל לעודד אותי לכתוב בבלוג שזה מקסים ההכרה הזאת בכוח של הכתיבה שלי וגם קצת מעצבן כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות אבל עצם זה שהכתיבה שלי לא נתפסת אצלו כגרפומניה אלא כסוג של כישרון זה אחלה.
אני מוצאת שיותר ויותר קשה לי לכתוב. אולי זו תקופה מופנמת יותר בה אין לי חשק להוציא או לכתוב מצחיק. בזמן האחרון אני עצובה. אין לי סיבות יוצאות דופן להיות עצובה כי החיים שלי לא השתנו דרמטית אבל אני חווה אותם בצורה שונה מבעבר. לפעמים יותר קשה לי רגשית.
למדתי באופן מסוים לקבל את זה שלפעמים פשוט עצוב לי יותר או קשה יותר. ההתנגדות לעצב מכאיבה יותר מאשר ההכרה בו וההבנה שככה זה לפעמים הפער הזה בין איך שאני מרגישה לאיך שאני התפסת ולא כל עצב בהכרח מוסבר או חייב הצדקה.
יותר קל לסביבה ככה כי אני שוהה בעצב שלי ולא מוציאה אותו. עצב לא מוסבר זה דבר שמפחיד אנשים.גם אותי אגב.
