קצת נעלמתי לאחרונה
ולא מסיבות דרמטיות במיוחד אלא מסוג של תהליך התנוונות שריר הכתיבה שקורה לי לעתים
וגם תחושה שהחיים הם לפעמים קצת יותר מדי תובעניים אבל הבלוג הוא סוג של תבלין
שעושה את החיי שלי לדבר יותר שמח אז זו כשלעצמה
סיבה מצויינת לחזור לכתיבה.
עייפות החומר זה
ביטוי מעולה למשהו שאני מרגישה כבר הרבה זמן. החיים שלי מתנהלים כסוג של שגרה עם
שבירות קטנות והנאות קטנות ומשמעותיות ויש בי קצת שלווה וקצת תחושה שחסר לי משהו
ולא ברור לי מה.
אם לעשות רשימה יש לי
הרבה דברים שעובדים על הספקטרום של סביר עד בסדר גמור בגדול. אני עושה גם דברים
שאני אוהבת אפילו מקצועית וזה משהו שאני מוקירה אבל המינון לא בא לפי הזמנה ואז
אני מייחלת לעשות דברים קצת פחות טוב ולהיות קצת פחות משמעותית לאנשים. מה שגם
שמידת המקצועיות והיכולות שלי לא חופפות בשום צורה את תלוש המשכורת והייתי יכולה
גם להיות גרועה לקבל את אותו תלוש (לא באמת הייתי יכולה להיות גרועה כי זה היה
מאמלל אותי).
ההורות שלי מתפקדת לא
רע במיוחד כשאני זורמת עם הילד שלי ומרשה לו דברים. בענייני הלימודים אני ממש
גרועה ומנסה להפריד בין התפקוד הלימודי הגרוע שלו למה שאני מרגישה כלפיו כבן שלי.
בזוגיות אני אוהבת
מאד את בן זוגי אבל גם קצת אטומה כלפיו לפעמים והוא כל כך משתדל להיטיב איתי וזה
עצוב לי כשאני מפספסת.
אבל לא המצאתי פה שום
דבר חדש. מבאס אותי שאנחנו לא יוצאים לטיולי שבת אבל לא מוצאת אנרגיות לארגן משהו
כזה. ובסוף אני רוצה להסתגר עם עצמי.
המקום היחיד בו יש
סוג של דרמות זה האבא הביולוגי שלי שחיי האהבה שלו והדיווח השבועי זה עסק שנע בין
הגרוטסקי למדכא ואני מסתכלת בזה מהצד קצת משועשעת אבל בלי ציפיות, אני שמחה על כך
שאני פחות או יותר יודעת מה קורה איתו אבל
בלי ציפיות ממנו ולו אין ציפיות ממני פרט לרבע שעה השבועית בה אני מקשיבה לו.
סידור לא רע לשנינו.
הנפש שלי עייפה
וצריכה הזנה.
נראה לי שסיכמתי את
זה.
ובעונה הזאת יש שקיעות מטורפות. את זו קיבלתי היום מהמרפסת של החמים שלי.
