חזרתי

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מקבלת מזכרות מהעבר וממש נחמד לי לקרוא את עצמי מלפני כמה שנים. שריר הכתיבה שלי מתחיל להתנוון ואולי זה פשוט קטע שבו המיקוד שלי הוא במקומות אחרים.זה אולי דחף אותי לחזור לכתוב. מקווה שאחזור למתכונת של פעם בשבוע כי היא הייתה טובה לי.

בעקבות משברים רפואיים שקרו לחברים שלנו התחלתי להיות יותר מודעת לגוף שלי. אולי בקטע של הבנה שאם לא אעשה פעילות כלשהי הגוף שלי יתחיל לבגוד בי במקומות שונים. ואז התחלתי לעשות יותר פעילות גופנית יזומה (פעמיים בשבוע פילאטיס וללכת ברגל מתי שרק אפשר).  באכילה המצב לא להיט בין היתר כי אני מתקשה לפנות את עצמי לבישול. אני מרגישה שהפכתי להיות מודעת יותר לאופן בו אני מחזיקה את הגוף ובכלל האנרגיה שלי שם.

בעבודה נשחקתי עד דק והיו לי כמה ימים שממש שנאתי להגיע לעבודה (וזה כשאני אוהבת את העבודה שלי וטובה בה). זה הגיע לכדי בכי מזן הקש ששבר את גב הגמל מול הבוסית שמצדה הייתה אמפתית (ואז אספתי את עצמי ועשיתי את המשימה שהוטלה עלי על הצד הטוב ביותר וביקשתי יומיים חופש ביומיים של פקקי הענק בירושלים) ואיכשהו הכול התחיל להתיישר כולל האנרגיות בעבודה. עצם הידיעה שצפויים לי יומיים נינוחים.

אתמול מטפל השיאצו שלי ביטל ואני שמחתי שמדובר בערב בלי תכניות והצלחתי לראות שני פרקים בסדרה "הנספח" שאני ממש נהנית ממנה וגם לאכול ארוחת ערב עם נן (דבר נדיר אצלנו).

נן כל הזמן רוצה לנסוע לחו"ל. זה שהחברים סביבו כל הזמן נוסעים בטח לא עוזר ואני עונה לו שגם אני רוצה כל הזמן לנסוע לחו"ל (בכלל להתאוורר מהמציאות הלוחצת פה) אבל אני גם מבינה שזה לא יקרה השנה בגלל שזו שנה עם הרבה הוצאות. אני די בסדר עם זה כי אני מאמינה שכשניסע נוקיר את זה יותר.

טוליו ששונא לנסוע נוסע מטעם העבודה כשלוש פעמים בשנה  (משהו על אלוהים אגוזים ושיניים).

השבוע יש מפגש של מועדון הקריאה ויגיעו הרבה (הספר היה ממש מוצלח, צבע החלב של נל ליישון) ונתארח בבית מקסים עם אח וחתולת ספינקס הורסת. יהיה נעים וטעים ומה שהכי שוס זה שלמחרת אני לא אצטרך לקום מוקדם וכמובן שאני אראה המון חברות שלא פגשתי מזמן.

וחוץ מזה קראתי ספר חמוד שעוסק בספרים לעזרה עצמית (יגיע פוסט נפרד עליו בבלוג הסקירות)  והייתה לי נסיעה מוצלחת לתל אביב ביום החופש הקודם שפרגנתי לעצמי שכללה טיול בשמש בנחלת בנימין. סרט צהריים על סטודנטים לחוצים לרפואה (סרט צרפתי שבדיעבד לא סיפק חוויה אסקפיסטית כי סטודנטים לחוצים זו המציאות שלי), ספל אספרסו חמוד מקרמיקה ושרשרת אמייל יפהפייה וגם חולצה משובצת שרציתי וגולף.

מרגישה שבעקבות הספר של שלי גרוס ובאופן כללי סידור הארון שלי שהופך למלאכה מעצבנת וסיזיפית התחלתי לקנות יותר ממוקד ולחשוב מה באמת חסר לי. בינתיים לא קניתי מכנסי ג'ינס בהירים כי לא מצאתי את הגוון המדויק שרציתי אבל השקעתי במדידה וקניתי פריטים שאין לי בארון ומתאימים למה שרציתי. ולא סתם כי התחשק לי להתחדש.

שמתי לב שאני עכשיו לובשת יותר בגדים שהוזנחו אצלי בארון וזה גם נחמד לי לגלות אותם מחדש.

מתגעגעת לתכלת

אמנות בספרים. חבל שלא צילמתי מהאמצע.

דורה בג'ונגל

וזה הספל המושלם שלי שמספק לי את רגעי הנחת בעבודה.

קשר עם עצמי

יש דברים שמשתפרים בחיים כמו הפילאטיס. אמנם עדיין אפשר להגיד שאני עושה אותו תקופה קצרה יחסית אבל מתחילה להרגיש שהגוף שלי ואני מתקשרים יותר. אני מצליחה לעשות גם תרגילים יותר מאתגרים ומפעילה את הגוף. המורה מאד נחמדה אם כי עדיין לא נותנת לי תשומת לב כמו שהייתי רוצה אבל אני מצליחה לחיות עם זה ולפתח עצמאות מסוימת בנושא. כן יש פיקוח על מה שאני עושה כך שנראה לי שזה בסדר. חוץ מזה נחמד לראות שאני לא חסרת הקואורדינציה היחידה בעולם. אני שמחה שאני מצליחה להתמיד וחלק מזה נובע מהבחירה בחוג קרוב לבית.

נן השתפר משמעותית בלימודים. זה קצת מבאס כי זה אומר שבסוף הפיקוח ההורי מצדנו עובד אבל זה אומר שמשהו עובד נכון ושנן מתחיל לחוות הצלחות ואולי משהו מההבנה של הצורך להשקיע בלימודים יעבור אליו. כך או כך כולנו רואים את זה כתהליך. אתמול התכוננתי אתו לספרות. קראנו יחד סיפורים וקצת הנחיתי אותו למה לשים לב. היה מעניין לראות מה הם לומדים בספרות (סיפור מדכא על ניכור בין אב לבנו של יהושוע קנז וסיפור לא רע של צ'כוב על מפקח משטרה צבוע).

ראינו את Frozen 2 וזה היה מצד אחד נחמד לראות משהו כמשפחה אבל זה היה קצת יותר מדי מוסיקלי (תלונה משונה כשזה נוגע לז'אנר שהסרט משתייך אליו) אבל אסתטיקה נהדרת ועלילה פחות מוצלחת בהשוואה לראשון. רוב האולם היה מתבגרות רעשניות אבל בסרט עצמו נרגעו. נזכרתי כמה אני שמחה שאני לא מורה בתיכון.

בבלאק פריידי עצמו לא קניתי כלום ואני שמחה על כך. סידור הארון הוכיח לי שיש לי הרבה יותר ממספיק בגדים ושכדאי שאעבוד עם מה שיש לי ולא אעמיס יותר. בינתיים זה עובד טוב.

מצאתי את הפנקס בו הייתי כותבת מעין יומן אישי שנעלם לפני שנתיים וזה היה ממש משמח כי זה ממש  מתאים לרצון לתקשר עם עצמי.  היה כיף לקרוא אחורה ולראות שחלק ממה שהיה אישיו אצלי פעם היום כבר פחות. כתבתי קצת עם הקפה של הבוקר.

מאזינה לספר "ימי מעשה" של הדס גלעד שהוא מעין ממואר על התקופה של תחילת האמהות אבל לא רק. זה הרגיש כמו שיחת נפש עם חברה וההאזנה הוסיפה פה צבע לחוויה. ההקראה הייתה של המחברת והיא הייתה ממש טובה. קול קצת רגוע סטייל מדריכת יוגה אבל קשוב.

זה הספר השני שאני מאזינה לו במקום לקרוא. 

חברה לעבודה הביאה לכולנו עציצי רקפות. אחרי סוף השבוע הרקפות שלי נראו כמו אחרי ניסיון התאבדות למרות ששמתי להן קוביות קרח. הוצאתי אותן קצת לאוויר הפתוח בתקווה שיתאוששו.

צמח האוויר שקניתי לבית התייבש והוא סוג של אנדרטה לניסיון לא מוצלח שלי לפתח אצבעות ירוקות. 

חמש זו  השעה הממוצעת בה אני יוצאת מהעבודה אבל היא מספקת לי מראות יפים. כשאני מגיעה הביתה כבר חושך.