יום שבת, 3 בפברואר 2018

כל כך התנתקתי בזמן האחרון מהבלוגוספירה ומהרשתות החברתיות עד כדי כך שגרמתי דאגה לבלוגרית אהובה. דאגה שמאד ריגשה אותי אבל גרמה לי לחשוב על המחויבות שלי לבלוג ולעצמי.
הפוסט הקודם היה נוסטלגיה לימים בהם הדאגות שלי הסתכמו בדאגה שהילד יינק כמו שצריך. דאגות שאז נראו לי עצומות ואז כל הדודות אמרו לי את המשפט האהוב: "חכי חכי" וכיום אני דודה אמא למתבגר שמתחיל לגדל שפם בר מצווה וגישה מסריחה של מתבגר ואני מבינה טוב מאד מה זה דאגות. הבעיה האמיתית היא שזה מחזיר אותי בטיל לכיתה ו' וממש לא הייתי רוצה לחזור לשם. איזה גיל דוחה.
אז אני עובדת על ההיפרדות שלי ועל הנפרדות וההבנה שהילד שלי הוא אדם בפני עצמו


תגובה 1:

  1. אז הנה הפוסט ההוא... לא פלא שלא מצאתי אותו בבלוג השני שלך בבלוגספוט, הוא בכלל היה במקום אחר :)

    השבמחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

התחנה הבאה בחיים

  יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים   מגיעים לתחנ...