יום ראשון, 14 בינואר 2018

השיחה של שישי בצהריים

הוא מתקשר אלי כל יום שישי באותה השעה. אני כבר יודעת שזה הוא וכל שיחה מתחילה בשתיקה מצדו ו"הלו" קצת עצבני מצדי. המבנה של השיחה קבוע. הוא שואל לשלומי ולשלום המשפחה ואני עונה לו כמו נערה מתבגרת בשתי מילים: הכול בסדר ואז הוא אומר: "יופי" ומספר לי דבר אחד מהשבוע שלו . אני מקשיבה ושותקת או אומרת יופי ואז הוא מאחל לי "שבת שלום" והשיחה נגמרת. אחרי כל שיחה כזאת אני מרגישה הקלה. הקלה לדעת שהוא חי והקלה ששריד הקשר שאני מוכנה לקבל ממנו בחיי הבוגרים הסתיים לשבוע זה.

ככה זה כשאבא נזכר להיות נוכח בחיי בתו רק כשהיא בת 42 נשואה ועם נכד שמעולם לא ראה.

אכזרי, אני לא אומרת שלא אבל השיחה הזאת היא כל מה שאני מסוגלת לתת לו והוא יודע את זה ולא מצפה. 

באופן מוזר אני מעריכה את ההתמדה שלו. זה לא קל לנהל שיחה שהיא כמעט חד צדדית כשאתה יודע שזה מאוחר מדי.





אין תגובות:

פרסום תגובה

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

התחנה הבאה בחיים

  יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים   מגיעים לתחנ...