יום שלישי, 29 בינואר 2019

שריר


היה לי סופשבוע מדויק בו הצלחתי גם לעשות דאבל דייט במסעדה בהרצליה עם זוג חברים שמזמן לא ראינו והפעם בלי ילדים. , גם לעשות שני טיולים בגבעה ליד הבית . הפעם רק עם עצמי ועם המוסיקה. בעבר הייתי משכנעת את נן לבוא איתי אבל מעסיקים אותו דברים אחרים והרגשתי הנאה אמיתית והוקרה לעצמי על היכולת ליהנות מהלבד.
הלכתי על הגבעה בתוך הטבע הנפלא והמפנק הזה והרגשתי כמה התנועה עושה לי טוב. היה לי שבוע מחוסר תנועה במיוחד בגלל ריבוי פגישות. משתעשעת מהמחשבה לקיים פגישות תוך כדי הליכה. הגוף שלי היה ממש תפוס. גוף תפוס במערכה הראשונה יהפוך לדרמה במערכה השלישית.

ואז התחיל השבוע בו הייתה אמורה להיות לי פגישה משמעותית של בדיקת התאמה לניתוח לייזר ואני התעוררתי בבוקר עם כאבים בחזה.
מה לעזאזל?! לצערי אני כבר יודעת שהתקף לב זה לא עניין לזקנים בלבד (כי כידוע אני ממש צעירה, מי היה שומע) והקציצות שבלסתי באיקאה עלו בזיכרוני כדבר שסתם את עורקיי. ד"ר גוגל המליץ לי בצורה עקבית לא להזניח וגם זכרתי מקורס עזרה ראשונה שהזמן הוא גורם קריטי. וכמובן גם הילד שלי שבחדר השני לא אמור לאבד את אמו בשל טמטום והזנחה. הזעקתי את טוליו שהיה בדרכו לעבודה וגם הערתי את נן והסברתי לו שכואב לי החזה ואני לא חושבת שזה משהו נורא אבל חייבים לבדוק את זה . בדקנו יחד את המספר של מד"א (אנחנו תמיד מתבלבלים בין מספרי החירום) למקרה ש... וישבנו רגועים על הספה. כלומר רגועים לכאורה.
הגענו לטרמ ושם כבר היה ברור לכול שזה שריר תפוס ולא התקף לב אבל זה לא מנע בעדם מלתת לי אקמול עם קודאין להרגיע את הכאב וכך שקעתי לי על הכורסא היחידה בטרמ שבמזל תפסתי, עם ספר ,מרחפת ונטולת דאגות (פרט לשיעולים הלחים ששמעתי סביבי). כל התענוג לקח שבע שעות מה שאומר שבדיקת ההתאמה נדחתה והייתי מורעבת כי פחדתי לאכול.

היקום בכל זאת היה בעדי כי קיבלתי הודעה ממטפל השיאצו שלי שהתפנה תור (נתקעתי תקופה ארוכה בלי תור בגלל התארגנות לקויה) והתור הזה היה כל כך במקום. הוא זיהה את כל נקודות הכאב שלי.

כל האירוע גרם למשפחתי להבין שאני לא מובנת מאליה, דבר חיובי כמובן אבל הנסיבות לא מומלצות. זה גרם גם לי להבין שהשגרה שאני מיטיבה לקטר עליה היא לא מובנת מאליה והשבוע אני נהנית מהאוויר הצח של אחרי הגשם וגם מעצם ההירטבות מהגשם שתפס אותי ללא מטריה. אני נהנית מכך שאני ישנה במיטתי ולא במיטת בית חולים, אני נהנית מכך שאני לבושה ובעבודה ולא בפיג'מת בית חולים.  מוזר שדווקא הפחד הוביל אותי למקום רגוע ומסופק יותר.







6 תגובות:

  1. שמחתי מאוד בפסקה האחרונה, ואת לגמרי צודקת במסקנותייך.

    השבמחק
  2. חבל רק שצריך להגיע לנקודת הפחד כדי להגיע למסקנות הלכאורה מובנות מאליהן האלה.

    השבמחק
  3. בסופו של דבר לא חשוב איך, חשובות המסקנות עצמן. המקום שאליו הגעת נראה כמו בתמונה שהעלית, ירוק, אופטימי ומנוקד בצבע אדום בוהק. :)

    השבמחק
    תשובות
    1. יש בזה משהו. הגבעה נפלאה ואני מרגישה שם בבית (זה למעשה כמעט בבית).

      מחק
  4. פחד אמיתי, וטוב כל כך שהסתיים בשריר תפוס ותו לא.....ובהבנה של משפחתך שאינך מובנת מאליה....ובהנאה מוגברת שלך מרגעים פשוטים, משינה במיטתך, מהליכה בריאה לעבודה........וחשבתי לעצמי שכל זה הוא גם סוג של שריר. שראוי לאמן אותו. השריר של לא לקחת אנשים יקרים כמובנים מאליהם, השריר של להוקיר את הבריאות שלנו וליהנות מהרגעים הקטנים.....שבת שלום ג'וליאנה והרבה בריאות

    השבמחק
    תשובות
    1. כל כך יפה מה שכתבת. מסכימה איתך ותודה 3>

      מחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

התחנה הבאה בחיים

  יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים   מגיעים לתחנ...