יום שבת, 6 ביוני 2020

יומני קורונה 9


שוב מרגישה שחסרה לי נקודת מבט חיובית על המצב. אני מפתחת קהות רגשית ומתחילה להתאבל על עצם הידיעה שאין לי משהו משמח לחכות לו .ואולי זה סוג של נקודת עיוורון לדברים המשמחים שקיימים גם עכשיו.
אולי שוב זמן לפרויקט הדברים המשמחים .

דבר אחד משמח ישראבלוג חזר. כשהגעתי לדף העדכון הרגשתי כאילו חזרתי 10 שנים אחורה וממש היה לי טוב עם ההרגשה הזאת. אז כותבת גם שם למרות חוסר היציבות והפלטפורמה הדי כעורה (שאולי תתשפר עם הזמן). מה שכן היו מספיק אנשים שישראבלוג היה מקום חשוב להם ששווה להילחם עליו ולכן הוא הוחזר אז תודה טליק וג'ואנה וכל מי שדאג לזה. זה הבית הראשון שלי ועדיין חשוב לי לכתוב שם. והקהילתיות שם חסרה לי מאד פה.
אחד הדברים שממש חסרים לי בתקופה זו זה חיי חברה. יותר קשה ליזום ולתפעל חיי חברה בגלל המגבלות של הקורונה וחוסר האנרגיה הכללית. מה גם שחלק מהחברים שלנו פחות זמין מבעבר. יש לנו זוג חברים שאחרי שנים של הורות לילד יחיד הביאו  לעולם ילדה בפונדקאות ועכשיו הם בשלב ההסתגלות למצב. אני מתגעגעת אליהם גם אם מבינה את המצב.
היום נפגשנו עם חברים שלא ראינו הרבה זמן. להם יש שתי בנות קטנות יותר. הלכנו לספארי אחרי הרבה זמן. באופן די יוצא דופן נן זרם ולא קיטר אבל הוא והבנות לא תקשרו בכלל . מצד שני מעריכה את זה שהתבגר כי בדרך כלל סיטואציות כאלה היו מובילות למצבי רוח . מה גם שהיה חם ומעייף. אני נהניתי מעצם היציאה והחברים אבל פחות מהספארי עצמו (פרט לחלק בו נוסעים באוטו הממוזג ופוגשים זברות ואנטילופות ויען תועה.
באופן יוצא דופן לא צילמתי בכלל.

אני עושה פילאטיס ושונאת את זה בעיקר כי אני לא מצליחה בזה. זו שפה שקשה לי והמורה לא תמיד יכולה להתעכב עלי ולהיות סבלנית בגלל שזה בקבוצה אבל אני לא רוצה לעזוב בגלל שלקח לי זמן להכניס את עצמי למסגרת בה אני מפעילה ומקשיבה לגוף שלי וחבל לי לוותר. אני שמחה כשאני מתעמלת בטווח השעון שלה ורואה כמה זמן נשאר לי ואני שמחה כשאני כן מצליחה ומתמידה פעמיים בשבוע. יציאה מאיזור הנוחות לא אמורה להיות קלה.

התחלתי לכתוב במחברת כל מיני דברים שאני אוהבת לעשות או חושקת בהם או ששמעתי עליהם והם נשמעים כמו דבר שהייתי חושקת בו. חלק מהדברים הם מאד אינסטגרמיים ונראים כמו שייכים ללייף סטייל של אדם אחר ולא הכול מתאים לסגנון החיים שלי או אפילו למי שאני אבל בכל זאת כיף לי לאצור אותם ולחשוב שאולי יום אחד אעשה את חלקם.

בא לי לנהל בולט ג'ורנל . זה נראה מאד כיפי ולייף סטייל ובעיקר מאובזר להפליא אבל אני יודעת שזה ידרוש ממני זמן ואולי גם יכולות עיצוביות וכרגע מהיר לי יותר להשתמש במחברות היפות שאספתי בלי לדעת מה לעשות איתם. כתיבה על נייר היא דבר שאני ממעטת לעשות.
תוך כדי כתיבה ברור לי שכתיבה זה הדבר שלי שאני צריכה לעשות איתו דברים גם ברמה המקצועית. הבוסית החדשה שלי קלטה את זה וגייסה אותי לכתוב בלוג מקצועי והבעיה שלה היא שאני לא מספיק מכניסה את הפרסונה המקצועית שלי לכתיבה והיא די יבשה. קשה לי לכתוב כשאומרים לי  וקשה לי שמתקנים את הכתיבה שלי אבל נראה לי שהיא עלתה פה על משהו.
אולי כל זה משבר כתיבה שמתחיל לבוא על סיומו?

אני רוצה יותר ים.זה מהטיול הקודם והמשפחתי שעשינו שהיה בעיני הצלחה נהדרת. שמורת חוף השרון תמיד מצליחה לעשות לי את זה. 



6 תגובות:

  1. זה נחמד שאת מוצאת מקום לכתיבה במחברת, על נייר. כל כך נדיר כבר בימים שלנו. נדמה לי שגם הבולט-ג'ורנל הוא במחברת, לא?

    השבמחק
    תשובות
    1. אכן הבולט ג'ורנל היא מחברת. עוד אין לי כזו אבל אני רוצה להשאיר משהו מכתיבה על נייר שהיא אחרת במהותה. הצטברו לי מחברות ממש יפות בבית כי זה סוג של התמכרות שלי אז החלטתי להשתמש בהן.

      מחק
  2. כמי שהכתיבה היא צורך עבורה, כנראה, כמעט כמו הנשימה, טוב שאת כותבת: כאן, בישראל, במחברת, אפילו בבלוג מקצועי מוזמן ומתוקן.
    יש תקופות כאלה שההרגשה היא שאת לא עושה שום דבר מיוחד או מהנה, ובעיקר - כמו שכתבת - שאין משהו טוב לצפות לו.
    זוכרת שהפוסטים של "דברים טוב שקרו היום " (או השבוע...) עשו לך טוב. אולי תחזרי קצת לזה?

    השבמחק
    תשובות
    1. זו הייתי אני מקודם (לאריק) חשבתי על זה ונראה שאעשה את זה קצת אחרת. אולי בתמונות. בא לי לגוון.

      מחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

התחנה הבאה בחיים

  יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים   מגיעים לתחנ...