46

 בסוף היה לי יום הולדת שווה שכלל דייט עם טוליו לפני העבודה ומפגש חברות נפלא במסעדה באותו ערב למחרת בעבודה הפתיעו ופתחו שולחן לכבודי עם גבינות קרואסונים וירקות וזה היה ממש נחמד (הסתפחה למסיבה עובדת שיצאה לאחרונה לגמלאות וחוגגת יום אחרי כך שזה לא היה רק לכבודי ודווקא התאים לי כך). בנוסף חגגתי עם טוליו ונן בשישי בצהריים  בעוד בית קפה. שברתי את השיא השנתי של ביקורים בבית קפה בשלושה ימים.

הרגשתי את התחושה הנהדרת הזאת של להיות מוקפת באהבה וחברות טובות שאני משמעותית להן. הרגשתי כמה היה טוב שהצלחתי גם להשיג זמן זוגי עם טוליו (זה נדיר בזמנים אלו) ולנהל שיחה כיפית ונינוחה אתו. וכמובן יש גם שלל יום הולדת:

שרשרת יפהפייה

סט מגבות מפנק

שובר לחנות ספרים (יאיי!)

שני זוגות עגילים (אני קניתי)

עצית קטן בצורת שועל (כנ"ל)

מתלה מגניב לתכשיטים (כנ"ל)

(כן, אולי קצת הגזמתי)

וחוץ מזה מבשלת פוסט על 46 דברים שלמדתי ב 46 שנים אבל נראה לי שזה קצת יותר מדי דברים. והיי, אני לא כל כך חכמה. אבל אחד מהדברים שלמדתי זה לא להמעיט בערך עצמי אז אני חכמה יחסית לעצמי .

ואת היופי הזה אני רואה בדרך לעבודה. בקרוב הם לא יישרדו אבל עכשיו הם יפים.

התחנה הבאה בחיים

 

יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים  מגיעים לתחנה הבאה.

פסח היה קשה מאד, שבוע לפני פסח חמותי אושפזה ומצבה הבריאותי לא טוב. היא אמנם שוחררה לסדר אבל אנחנו בתהליך אבחון כשכבר ברור לנו שאנחנו נכנסים לתוך תקופה קשה ממש ובנוסף גם מצד אבי הלא ביולוגי המצב לא טוב כי הוא בתהליך דמנציה.

אני מוצאת את עצמי בתפקיד חדש של חלק מכוח התמיכה כשאני לומדת את תפקידי ומנסה להיות רגישה למה שכל אחד צריך. וזה עבד טוב עד יום אחד של קריסה רגשית ומלא בטריגרים כולל שכנה שנפטרה

ועכשיו אני בונה את עצמי מחדש כי אין ברירה וכי המציאות הקשה תימשך לאורך זמן וכי חשוב לי להיות מעולה בזה כי האנשים חשובים לי וגם האגו שקשור לאישיות הטיפולית שלי דורש את זה.

אנחנו עוד לא בקושי האמתי אלא בבלבול של חוסר הודאות וכן התחושה באופן כללי היא מצד אחד של סרט רע ומצד שני אנחנו ממש לא היחידים בסרט הזה. החברים סביבי באותו שלב אם לא בשלבים יותר מתקדמים של הטיפול בהורים והטיפול בילדים והצורך לתחזק את מה שנקרא חיים.

אבל מצד שני יש לי כוח תמיכה אדיר ואני יודעת לבקש עזרה ויודעת לשתף חברות ומוקפת בהרבה אנשים טובים כך שאני גם מרגישה מבורכת.

ביום של ההתמוטטות הרגשית כתבתי פוסט מבואס בפייסבוק בו לא פירטתי את הסיבות אבל כתבתי שאני בתקופה מחורבנת ואשמח לשמוע מכל אחד מה עושה לו טוב. קיבלתי המון תגובות ופניות אישיות ושיחות טלפון והצעות מופלאות והרגשתי כאילו יש לי יום הולדת.

עדיין הרגשתי ממש רע בתחילת היום אבל הצלחתי לאסוף את עצמי לשוטט לבד בתל אביב ולנהל שיחות טלפון עם חברות. היה יום יפה והשמש ייבשה לי את הדמעות והנזלת (אני מקוררת כל השבוע) ואז הרגשתי הרבה יותר טוב.

עוד מעט יום הולדת ואני לא מתכננת לו כלום כי אני לא יודעת איפה נהיה כשיהיה לי יום הולדת. קיוויתי השנה לחגוג יותר גם כפיצוי על יום ההולדת המינורי שהיה בשנה שעברה (בו חזרתי לעבודה אחרי סגר ארוך) אבל הסתגלתי לאפשרות שזה יהיה סתם יום רגיל אלא אם תהיה אפשרות לחגוג ומצב רוח לחגוג. ומצד שני אפשר לחגוג גם בתאריכים אחרים. או שלא.

מוזר שאני בכלל חושבת על זה עכשיו.

ומצד שני אנחנו נזכרים בטיולים שעשינו והטבע נפלא ויש הרבה דברים קטנים שמשפרים לי את מצב הרוח ואני מניחה גם שכשתהיה שגרה למציאות החדשה נדע יותר איפה עומדים (בעירבון מוגבל).

הלוואי שיהיו לי כוחות להעביר ולתת, הלוואי שאדע להיות חזקה כשצריך ולמצוא את המקומות להיות חלשה .