יום ראשון, 4 באפריל 2021

התחנה הבאה בחיים

 

יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים  מגיעים לתחנה הבאה.

פסח היה קשה מאד, שבוע לפני פסח חמותי אושפזה ומצבה הבריאותי לא טוב. היא אמנם שוחררה לסדר אבל אנחנו בתהליך אבחון כשכבר ברור לנו שאנחנו נכנסים לתוך תקופה קשה ממש ובנוסף גם מצד אבי הלא ביולוגי המצב לא טוב כי הוא בתהליך דמנציה.

אני מוצאת את עצמי בתפקיד חדש של חלק מכוח התמיכה כשאני לומדת את תפקידי ומנסה להיות רגישה למה שכל אחד צריך. וזה עבד טוב עד יום אחד של קריסה רגשית ומלא בטריגרים כולל שכנה שנפטרה

ועכשיו אני בונה את עצמי מחדש כי אין ברירה וכי המציאות הקשה תימשך לאורך זמן וכי חשוב לי להיות מעולה בזה כי האנשים חשובים לי וגם האגו שקשור לאישיות הטיפולית שלי דורש את זה.

אנחנו עוד לא בקושי האמתי אלא בבלבול של חוסר הודאות וכן התחושה באופן כללי היא מצד אחד של סרט רע ומצד שני אנחנו ממש לא היחידים בסרט הזה. החברים סביבי באותו שלב אם לא בשלבים יותר מתקדמים של הטיפול בהורים והטיפול בילדים והצורך לתחזק את מה שנקרא חיים.

אבל מצד שני יש לי כוח תמיכה אדיר ואני יודעת לבקש עזרה ויודעת לשתף חברות ומוקפת בהרבה אנשים טובים כך שאני גם מרגישה מבורכת.

ביום של ההתמוטטות הרגשית כתבתי פוסט מבואס בפייסבוק בו לא פירטתי את הסיבות אבל כתבתי שאני בתקופה מחורבנת ואשמח לשמוע מכל אחד מה עושה לו טוב. קיבלתי המון תגובות ופניות אישיות ושיחות טלפון והצעות מופלאות והרגשתי כאילו יש לי יום הולדת.

עדיין הרגשתי ממש רע בתחילת היום אבל הצלחתי לאסוף את עצמי לשוטט לבד בתל אביב ולנהל שיחות טלפון עם חברות. היה יום יפה והשמש ייבשה לי את הדמעות והנזלת (אני מקוררת כל השבוע) ואז הרגשתי הרבה יותר טוב.

עוד מעט יום הולדת ואני לא מתכננת לו כלום כי אני לא יודעת איפה נהיה כשיהיה לי יום הולדת. קיוויתי השנה לחגוג יותר גם כפיצוי על יום ההולדת המינורי שהיה בשנה שעברה (בו חזרתי לעבודה אחרי סגר ארוך) אבל הסתגלתי לאפשרות שזה יהיה סתם יום רגיל אלא אם תהיה אפשרות לחגוג ומצב רוח לחגוג. ומצד שני אפשר לחגוג גם בתאריכים אחרים. או שלא.

מוזר שאני בכלל חושבת על זה עכשיו.

ומצד שני אנחנו נזכרים בטיולים שעשינו והטבע נפלא ויש הרבה דברים קטנים שמשפרים לי את מצב הרוח ואני מניחה גם שכשתהיה שגרה למציאות החדשה נדע יותר איפה עומדים (בעירבון מוגבל).

הלוואי שיהיו לי כוחות להעביר ולתת, הלוואי שאדע להיות חזקה כשצריך ולמצוא את המקומות להיות חלשה .

4 תגובות:

  1. את ממש צודקת שהקושי שאת חשה עכשיו הוא עדיין לא הקושי שעומד להיות אלא החשש והציפיה לקושי שעומד להיות, ולפעמים זה אפילו יותר קשה לחוות מאשר את הקושי עצמו כאשר את כבר בתוכו. כי אז יש פעולה, יש עשייה, כל אחד (וטוב שאת לא לבד בתוך זה) עושה את חלקו, יש בזה משהו שמקל באיזושהי צורה. אבל הידיעה שעומדת להיות תקופה קשה, ושאהובים סובלים או עומדים לסבול, ושחייך יתפסו כיוון חדש שאת עדיין לא מכירה ולא מיומנת - זה קשה.
    מאחלת שתצלחי את התקופה ושתצליחי להיטיב ולעזור אבל שגם לא תשכחי את עצמך ואת ה-well being שלך בתוך כל מה שקורה, שתצליחי לחגוג יום הולדת ושתטיילו הרבה. מאחלת רק טוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה קשה. אנחנו עדיין בשלב ההמתנה אבל המציאות אפשרה לי קצת לתפוס מרחק ולתמוך יותר מרחוק. בן הזוג מאד נשאב לזה ואני ניסיתי לעזור ביצירת עוגנים בבית. עכשיו יש לנו הפוגה בהמתנה לתוצאות הבדיקות ואח"כ כשיוחלט על תכנית טיפול נראה איך מתנהלים בזה. יותר קל לי בשגרת העבודה והחיים.

      מחק
  2. כן, זה קשה. טוב שיש עוד אנשים שייעצו ויישאו בנטל ויעזרו ויחליפו אותך מדי פעם, כי ההרגשה שאת (כמעט) לבד בזה היא מאוד קשה. ואת יודעת מה אומרים: לקחת כל יום בפני עצמו, כי את העתיד בין כך ובין כך אי אפשר לצפות מראש, ודברים לא פעם קורים ממש לא כפי שדמיינו וחששנו. פתאום יש דברים שמסתדרים מעצמם, למשל.
    וגם מה שאמפיארטי אמרה: אל תשכחי את עצמך.
    חיבוקים.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני בעיקר מרגישה שבן הזוג מאד לבד בזה ומשתדלת לעזור לו להרגיש פחות לבד. בינתיים יש הפוגה בהמתנה לתוצאות הבדיקות ואח"כ נראה איך נשתנה. לא שוכחת את עצמי אבל מזכירה לעצמי שהכול טנטטיבי ושכל תכנית יכולה להשתנות ולהשתבש ומנסה לבנות חוסן סביב זה כי במהות שלי אני פחות גמישה ויותר קשה לי עם שינוים. זה המצב ואין ברירה.

      מחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

התחנה הבאה בחיים

  יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים   מגיעים לתחנ...