עוד שבעה

 

הפעם הייתה לי סיבה טובה להיעלם. עברנו חודשים קשים מאד עם חמי. מצבו הדרדר ובמקביל לקמילת הגוף גם הנפש שלו קמלה . סיימנו את השבעה בתחושות של הלם וכאב לצד הקלה. במקרה של חמי עברנו את תהליך הפרידה כבר לפני שלושה שבועות כשזכה לסטטוס "מורדם מונשם" והיה ברור שמדלקת הריאות הזאת הוא כבר לא יצא. ראינו איך הוא משתנה ומתקשה לחיות ללא אשתו שנפטרה באוגוסט. הפעם עשינו "שבעה" שיותר ממוקדת בצרכי האבלים . הגבלנו שעות ביקור, ישבנו על הספות ובאופן כללי היה יותר נינוח. גם הדוד של טוליו ישב איתנו והכרתי לעומק אותו ואת הדודה והם זוג מקסים שמציג בהיותו חלופה של זקנה יותר רגועה ובריאה. תמיד חיבבתי אותם אבל בשבעה הכרתי אותם לעומק. אכלנו אוכל נהדר שהדודה הבשלנית בישלה ומוזר להגיד אבל חלק מהזמן הרגשתי אפילו שמחה על החיים שאנחנו מקבלים חזרה והקלה שגורלו של חמי אפשר לו לדלג על שלבים כואבים כמו מעבר לבית אבות, פירוק הדירה וסבל גופני רב. כל הסבל שסבל בכמה חודשים היה יכול להימשך שנים. אז זה היה בהרבה מובנים מוות בעתו.

אני בטוחה שהאובדן והגעגועים יכו בנו לפרקים וגם זיכרונות טובים יותר או פחות אבל כאן מסתיימת תקופה ונעלמת עוד שכבת הגנה שלנו מול המוות. ומצד שני המוות פחות נראה מפחיד כשמתקרבים אליו.

חמי לא היה איש של מילים. הוא היה אדם חם ומתוק שמחייך הרבה ומשדר הרבה רצון לקרבה. הוא היה שולח לנו את כל הסטיקרים האפשריים של שבת שלום וסרטוני ילדים עם כלבלבים ואנשים שמחליקים על בננה. זו הייתה הדרך שלו ליצור קשר. לאחר שחמותי נפטרה הוא שלח לנו פעם אחת "שבת שלום" כזה והייתה תחושה קלה של שמחה שהוא קצת חוזר לעצמו אבל האמת היא שהוא פלירטט עם העולם שמעבר. הוא היה מדבר עם אשתו המנוחה ומספר לה על יומו. הוא כמעט לא יצא מהבית.

הוא אהב לגדל עציצים. חמותי לא ולכן לא היו להם הרבה עציצים אבל היה לו מטפס שהקיף את הסלון. גם לנו היה כזה אבל באופן סימבולי או לא הוא קמל לפני כחודש. המטפס של חמי לא קמל למרות הזנחה של חודשים בהם כמעט לא היה בבית. היו לו גם עציצי גרניום במרפסת. כל העציצים יקבלו בית חם אצלי.

הוא היה מנגן במפוחית ותמיד בהדלקת נרות חנוכה הוא היה מנגן. נן קיבל מפוחית שהייתה שלו.

הוא לא קרא הרבה אבל אהב קומיקס ונקבל את הספרים של אסטריקס וקונדוריטו. נן כבר גילה בהם עניין למרות שהם בספרדית.

הוא תמיד זכר להתעניין בכולם. ההורים שלי וההורים של טוליו זה סיפור אהבה ממבט ראשון והם היו מזמינים ונפגשים לא מעט למרות המרחק בין ירושלים לרחובות (לקשישים נטוליו רכב זה מרחק).

הוא אהב לשלוף שטר או ממתק לנן בחיוך מסתורי. כל הזכרונות שלי ממנו הם זכרונות של אהבה פשוטה וממלאת.

למרות השקט הפסיבי  שלו כשחמותי חלתה והוא נאלץ לראשונה להיות בצד המטפל (הוא לא היה כל כך בריא וגם שרד סרטן לפני 10 שנים) הוא נכנס לתפקיד ולמד לעשות דברים שגבר מבוגר שלא רגיל להם עושה.

הוא תמיד ידע להביע הערכה ואהבה לחמותי. החמיא לבישולים שלה (וגם לדברים שאני הכנתי) ולא היה אדם שמתלונן.

החודשים האחרונים שלו היו סיוט. עדיין בונים מרפסת בבניין שלו והוא היה כל הזמן בבית בתוך הרעש והשיפוצים והכאבים. היה קושי למצוא לו מטפל שיישאר והוא החליט שהוא מעדיף בית אבות. הוא לא רצה להיות לנטל ולמרבה הצער מצבו שיבש לכולנו את החיים אבל הוא לא התלונן ולא דרש לעצמו דבר. יכול להיות שמישהו אחר במצבו היה הופך לאדם קשה אבל הוא לא.

נן ראה אותו בפעם האחרונה לפני כחודש. הוא היה מאושפז אבל יכול היה לדבר ולצאת על כיסא הגלגלים. הוא שמר פרוסות לחם מהארוחה שלו והציע לנן להאכיל אתו יונים ואנחנו גילינו כמה הפעולה הזאת מספקת ומשמחת (כנראה זקנים מאכילי יונים עלו על משהו) אבל גם בתוך השמחה על ביקורנו הוא התנתק , הסתכל לשמיים ונאנח אנחה כבדה וקורעת לב. כשראה שקלטתי את זה הוא הסתכל עלי ואמר משהו כמו, מה אפשר לעשות.

אני נפרדתי רגשית ממנו לפני שלושה שבועות. הוא היה בהכרה אבל לא שמע בגלל שלא היו לו מכשירי השמיעה ולא יכול היה לדבר כי היה תקוע לו צינור חמצן. הסתכלתי לו בעיניין וליטפתי אותו ותקשרנו בלי מילים. בלילה הוא מת והחיו אותו ומאז היה מת עוד שבועיים וחצי ואנחנו ישבנו ליד גופו ועסקנו בשלנו ומדי פעם הסתכלנו עליו ונאנחנו.

הרופאים הבינו את מצבו ובשלב מסוים סיכמנו איתם שאם הוא הולך שוב שלא יחברו אותו לחמצן. כשהם הציעו מורפיום ידענו שלא נשאר עוד הרבה והמורפיום החליק אותו אל המוות. אנחנו אסירי תודה להם לנצח על כל מניעת הסבל והחמלה שלהם.

זו שנה כואבת ומלאת צער אבל אני מרגישה שאנחנו למדנו המון על עצמנו וגם בכל זה היו רגעים של חסד ושחרור ועכשיו יש הרבה הקלה ותחושה של התחלה חדשה.