אני כבר אוטוטו בת 43 ושמחה
לגלות שיש כמה דברים שאני כבר לא ממש מוטרדת מהם .הגוף שלי הוא אחד מהם.
אני זוכרת את הימים בהם תנודות במשקל מאד הפריעו לי. אני זוכרת שכנערה
ממש שנאתי להצטלם וראו את זה. אני זוכרת שנים של קניות פשרה מבאסות כי הבגד עולה
עלי, מה לא נקנה?
ודברים השתנו, החל מההיריון בגיל 31 שכל כך שמחתי בו. אהבתי את הגוף
שלי בהיריון. התעגלתי יפה וגם אכלתי מה שרציתי ובאופן מוזר זה לא השפיע על המשקל.
משהו בהיריון שינה את חילוף החומרים שלי וזה היה אדיר.
אחרי הלידה לא הייתי מרוצה מהגוף שלי ומהבטן המפונצ'רת. כל
הפרופורציות השתנו עם ההנקה והניתוח הקיסרי ואז היו לי כמה שנים שהייתי מוטרדת אבל
לא עד כדי כך שאעשה משהו.
ובשנים האחרונות אני מגלה שדברים מתאזנים. אני שוקלת יותר אבל
הפרופורציות בגוף מאוזנות. אני מוצאת בגדים יפים במידה שלי ובמקביל מרגישה שסגנון
הלבוש שלי הפך למדויק יותר וכבר לא אכפת לי שאני לא רזה. לא אכפת לי ללבוש בגד ים
אפילו באירועים של העבודה. אני אוכלת מה שאני רוצה אבל משתדלת שזה יכלול גם אוכל
בריא. הבריאות והאנרגיות שלי חשובות לי יותר מהמספר שהמשקל יראה. אני משתדלת לזוז
(לא מספיק) והייתי שמחה להכניס יותר פעילות גופנית לחיי (אם כי זה משהו שאני לא
מצליחה בו) ואני גם מצטלמת הרבה (גם סלפי וגם בהזדמנויות אחרות).
כשהייתי מתבגרת לא הייתי מאמינה שכיום אני ארגיש כל כך שלווה עם המראה
הלא מושלם שלי. אני גם מייחסת את זה לקבוצות אופנה לנשים מלאות בפייסבוק שאני חברה
בהן שמאפשרות לשנות את האקסיומה (הדבילית) שאשה גדולה היא בהכרח מוזנחת ומראות נשים יפות ומסוגננות שאת סגנון הלבוש של
חלקן אני ממש אוהבת וגם מקבלת רעיונות ובעיקר מתרגלת למראה ולנוכחות של נשים
גדולות ומגלה שאני חלק מאחוז משמעותי מאד מהאוכלוסייה.
