חזרה לשגרה המלצות ועוד

עוד עדכונים מהחיים ובסוף המלצות (שנכתבו לפני הנסיעה אבל עכשיו משחררת).

תמיד אחרי חזרה מחופשה יש תחושה שהמציאות מתנפלת עליך וכל מה שנדחה ל"אחרי החופשה" לא נעלם בניגוד למה שקיוויתי שיקרה.

היום הראשון של החזרה היה אופורי. התקבלתי בשמחה בעבודה וזה הזכיר לי כמה אני נהנית מהעבודה שלי ומשמעותית שם אז יצאתי ממנו די שמחה.

וביום למחרת אסיפת דיירים שבסופה מצבור פרוייקטים שאני אצטרך להוביל כולל צביעה של איזור החניה שתיעשה במשותף עם השכנים כדי לחסוך כסף ושיפוץ חזית הבניין כי זה שאטמנו את הגג לא הספיק.

אסיפת הדיירים הייתה אצלי בבית ונמשכה הרבה מעבר לרצוי כי יש מספר אנשים שיודעים הכול בכל עניין ואנשים שרוצים לדחוף נושאים אחרים לדיון. בגדול יש שיתוף פעולה ושכנים באמת מקסימים כך שאין לי זכות לקטר.
(אני כבר 5 שנים ועד בית!)

וחוץ מזה עייפות שלא נגמרת ותחושת חוסר מנוחה כללית. איזור התליה בארון התמוטט עלי וזה אומר עוד נושא שחייבים לטפל בו במיידי. 

ענייני בר מצווה לא סגורים, מה שמתחיל להטריד. וזה עוד משהו שאני חייבת אבל לא בא לי להתעסק איתו. 

ובתוך זה גם דברים נחמדים: נסיעה לספרד שבן הזוג תכנן שהיא למעשה בשבילו אבל אני זרמתי עם זה (עוד לא קרה שחזרתי מחופשה לתוך תכנון חופשה נוספת), סרטים כיפים שאני עומדת לגרור חברות ללכת אליהם, וגם עוד כל מיני שוברי שגרה בעבודה.

ועכשיו להמלצות

קולנוע

ראיתי בטיסה את "סיפור אחר" של אבי נשר ומאד אהבתי את ההסתכלות שלו על ההורות ועל המקום הבטוח לכאורה של הורה שיודע הכי טוב מה טוב לילד שלו ולא משנה הגיל ועל תהליכים שהורים עוברים כשהם מגלים שזה לא בהכרח המצב.

ראיתי עם נן את "אלאדין" ואת "צעצוע של סיפור 4". 
אני ממש עפתי על אלאדין שהיה צבעוני ומאד אסתטי והשחקנים יפים. והשירים שהזכירו לי את הסרט הישן הנהדר שראיתי בגיל 19. הג'יני של ויל סמית' מאד שונה מזה של רובין ויליאמס אבל נהדר בדרכו. 
נן שונא מחזות זמר אז הקטע של השירים פחות דיבר אליו אבל הוא נהנה מהאקשן.
(לא אגיד שלא היו בו תופעות של ניכוס תרבותי וראייה סטריאוטיפית משהו על תרבות המזרח אבל הוא היה מהנה אז לא אשבית שמחות).

צעצוע של סיפור היה חביב ומצחיק. אהבתי את הצעצוע החדש שעשוי ממזלג חד פעמי ונמשך לפחי זבל. וגם את הסיום שלו והיו בו קטעים מעוררי מחשבה על הביטחון שצעצוע נותן לילד.יכול להיות שכדאי יהיה לעצור בסרט הזה.


מוסיקה

התאהבתי במחמוד. הזמר האיטלקי של האירוויזיון. זה שיר סוחף שמספר סיפור ויש לו קול מעניין ואני מוצאת את עצמי מאזינה לשירים אחרים שלו. יש גם משהו שמרתק אותי בסיפור של הרב תרבותיות שהוא מייצג כבן לאם מסרדיניה ואב ממוצא מצרי.

ריאיון:

https://www.youtube.com/watch?v=bvHWoz1dBk0

קליפ

https://www.youtube.com/watch?v=22lISUXgSUw

גלידה

גיליתי את ה"Mochi" גלידה טבעונית יפנית שטעימה לי. היא אמנם שווה את משקלה בזהב ובאה בשישה כדורים של גלידת קוקוס מצופה בעלי אורז. המרקם שלה כיפי (ניסיתי רק את טעם הקוקוס והתה הירוק).
ואני בכלל לא טבעונית...


טלוויזיה

גיליתי סידרה אוסטרלית מגניבה שאמנם ג'וליאנה של ראשית ימי הבלוג הייתה מתחברת אליה יותר 
the letdown - האכזבה . היא מספרת בצורה קורעת על קשיי ההסתגלות של אם טרייה.בשבילי היא מהווה הסתכלות אחורה לתקופה קשה שמספקת הרבה רגעים אבסורדיים ומצחיקים ( דוגמא מהסדרה האם שכמעט מתפתה לקנות סמים מסוחר סמים רק כדי לא להזיז את האוטו שחנה בשטח שלו כי אז הילדה תתעורר, בהמשך היא מקבלת ממנו עצות לתנוחת הנקה יעילה).

אשמח להמלצות על ספרים קלילים, סרטים קלילים וטלוויזיה קלילה כי איבדתי את היכולת לעכל דברים כבדים ובא לי אסקפיזם טוב.

לונדון

חזרנו מלונדון ואני גאה בעצמי על הטיול הזה. הרגשתי שם שאני סוף סוף נושמת.

הטיול לא היה בשבילי ובאמת ניסיתי להתאים אותו לנן ולא הכול היה מושלם אבל התמונות יפות ואני מקווה שבסוף יישארו הזיכרונות היפים ממנו .

לטייל בחו"ל ולהיות כל הזמן יחד ולדעת להכיל את הרצונות והתסכולים ולהוביל למקומות המהנים לונדולנסות להעביר את הרגעים הקשים.

ופה אני מביאה את הרגעים המשמחים שלי מהטיול הזה.

אוויר צלול והרבה ירוק שתוקף אותך מרגע היציאה מתחנת התחתית.

בכל נקודה ברחוב שומעים מגוון שפות ורואים מגוון עצום של לאומים. סוג של נקודת מפגש בין לאומית.

שיחה מגניבה עם בחור פלסטיני בריטי , מעצב תיקים שממש משקף את לונדון , הוא שמע עברית ויזם שיחה. יש לו גם יהודים ונוצרים במשפחה והוא  אדם סקרן עם סיפור משפחתי מעניין. הוא כל הזמן חזר על המקריות בחייו שהובילה אותו להיוולד, סבו שהיה קרוב מאד לפיצוץ במלון המלך דוד, אביו שמכר מנות דם כדי להמשיך בטיול וכך פגש את אמו. בקיצור שיחה של קרוב לשעה ובסוף לא קניתי תיק אבל נפרדנו כידידים.

שיחה כיפית  בטיוב עם ספרדייה שחיה שנים בלונדון ומשום מה החליטה לפתוח איתי בשיחה.

בכלל נהניתי מאד מהנסיעות בטיוב בעיקר מבהייה במגוון העצום של הטיפוסים כולל הבחור שמדבר לעצמו ובחורה מלאת סטייל שהוציאה מחברת וכתבה. רציתי להיות היא.

יום אחד חם ולח הטיוב הפסיק  לעבוד וזה היה מבאס כי דווקא באותו זמן היינו אמורים להגיע למקום אחר אז עלינו על אוטובוס ושם בתוך החום והלחות עמד לידי ג'נטלמן שחור עם חליפת שלושה חלקים ומטפחת וכל הצפיפות והחום לא הזיזו לו.

נסענו פעם נוספת באוטובוס ושם ישבנו בקומה השנייה בשורה הראשונה והרגשנו מלכי העולם.

נן הביא איתו קובייה הונגרית והפך לאטרקציה של התחתית  שמתי לב איך אנשים בוהים בו בהתפעלות מזווית העין.

המבטא שלי די נורא אבל הבנתי בשלב מסוים שלרבים מבני שיחי יש מבטא בולט לא פחות. היו לא מעט נותני שירות דוברי ספרדית והייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני בלונדון. היה לי גם קושי מתוך הרגל לחשוב על המילה באנגלית ולא בספרדית.

וחוץ מזה שנות ה80 וה 90 עדיין שולטות במוסיקת הרקע בכל מקום וזה היה קטע לשמוע שירים שלא שמעתי עשרים שנה ויותר.

לונדון הייתה מאד אחרת  וגם אני הייתי אחרת כשחוויתי אותה לראשונה בגיל 17. החו"ל הראשון שלי. היא יותר בינלאומית אם כי לדעתי המציאות הכללית הופכת להיות יותר רב תרבותית. ומשהו ברב תרבותיות הזה נראה לי כל כך רגוע ונורמלי גם אם אולי אני טועה או רואה רק חלק מהתמונה. הגבולות בין תיירים לתושבים הפכו למטושטשים יותר. המטבחים בין לאומיים עם מגוון מתסכל ביותר.

הבטחתי לעצמי שאחזור ללונדון, אולי לבד ואולי עם חברה.