שריר

היה לי סופשבוע מדויק בו הצלחתי גם לעשות דאבל דייט במסעדה בהרצליה עם זוג חברים שמזמן לא ראינו והפעם בלי ילדים. , גם לעשות שני טיולים בגבעה ליד הבית . הפעם רק עם עצמי ועם המוסיקה. בעבר הייתי משכנעת את נן לבוא איתי אבל מעסיקים אותו דברים אחרים והרגשתי הנאה אמיתית והוקרה לעצמי על היכולת ליהנות מהלבד.

הלכתי על הגבעה בתוך הטבע הנפלא והמפנק הזה והרגשתי כמה התנועה עושה לי טוב. היה לי שבוע מחוסר תנועה במיוחד בגלל ריבוי פגישות. משתעשעת מהמחשבה לקיים פגישות תוך כדי הליכה. הגוף שלי היה ממש תפוס. גוף תפוס במערכה הראשונה יהפוך לדרמה במערכה השלישית.

ואז התחיל השבוע בו הייתה אמורה להיות לי פגישה משמעותית של בדיקת התאמה לניתוח לייזר ואני התעוררתי בבוקר עם כאבים בחזה.

מה לעזאזל?! לצערי אני כבר יודעת שהתקף לב זה לא עניין לזקנים בלבד (כי כידוע אני ממש צעירה, מי היה שומע) והקציצות שבלסתי באיקאה עלו בזיכרוני כדבר שסתם את עורקיי. ד"ר גוגל המליץ לי בצורה עקבית לא להזניח וגם זכרתי מקורס עזרה ראשונה שהזמן הוא גורם קריטי. וכמובן גם הילד שלי שבחדר השני לא אמור לאבד את אמו בשל טמטום והזנחה. הזעקתי את טוליו שהיה בדרכו לעבודה וגם הערתי את נן והסברתי לו שכואב לי החזה ואני לא חושבת שזה משהו נורא אבל חייבים לבדוק את זה . בדקנו יחד את המספר של מד"א (אנחנו תמיד מתבלבלים בין מספרי החירום) למקרה ש... וישבנו רגועים על הספה. כלומר רגועים לכאורה.

הגענו לטרמ ושם כבר היה ברור לכול שזה שריר תפוס ולא התקף לב אבל זה לא מנע בעדם מלתת לי אקמול עם קודאין להרגיע את הכאב וכך שקעתי לי על הכורסא היחידה בטרמ שבמזל תפסתי, עם ספר ,מרחפת ונטולת דאגות (פרט לשיעולים הלחים ששמעתי סביבי). כל התענוג לקח שבע שעות מה שאומר שבדיקת ההתאמה נדחתה והייתי מורעבת כי פחדתי לאכול.

היקום בכל זאת היה בעדי כי קיבלתי הודעה ממטפל השיאצו שלי שהתפנה תור (נתקעתי תקופה ארוכה בלי תור בגלל התארגנות לקויה) והתור הזה היה כל כך במקום. הוא זיהה את כל נקודות הכאב שלי.

כל האירוע גרם למשפחתי להבין שאני לא מובנת מאליה, דבר חיובי כמובן אבל הנסיבות לא מומלצות. זה גרם גם לי להבין שהשגרה שאני מיטיבה לקטר עליה היא לא מובנת מאליה והשבוע אני נהנית מהאוויר הצח של אחרי הגשם וגם מעצם ההירטבות מהגשם שתפס אותי ללא מטריה. אני נהנית מכך שאני ישנה במיטתי ולא במיטת בית חולים, אני נהנית מכך שאני לבושה ובעבודה ולא בפיג'מת בית חולים.  מוזר שדווקא הפחד הוביל אותי למקום רגוע ומסופק יותר.

שמחות קטנות וגדולות של יום חולין

בתקופה האחרונה חזרה לי השמחה, אני תוהה אם זה קשור לימי השמש אבל התקשורת שלי עם אנשים טובה מאי פעם מה שגורם לי ליהנות במיוחד מהעבודה שלי שבנויה כולה על תקשורת עם אנשים. אני שמחה לגלות שאני משמעותית ושאני מצליחה לתת לאנשים את מה שהם צריכים בלי להחסיר מעצמי.

טוב, זה לא מדויק, היה לי יום בו אכלתי תפוז לארוחת צהריים והגוף שלי זועק ממיעוט תנועה אבל אלה דברים שיחסית קל לתקן והיום בן הזוג הכין לי כריך משובח לעבודה מבלי שביקשתי מה ששימח אותי.

אני מרגישה שגם הסטודנטים שאני נפגשת איתם על אף הלחץ הגדול שלהם מצליחים לראות את הצרכים שלי ומגלים אכפתיות וזה נהדר כי הקושי העיקרי שלי היה כשלא ראו אותי.

אני כן מאמינה בתגובת גומלין, אני רואה אותם והם רואים אותי וכשיש את האיזון הזה זה נפלא.

חוץ מזה הייתה השבוע פגישה נפלאה במועדון הקריאה. חלק ממה שעשה אותה נפלאה היה שהאצלתי סמכויות הנחיה וזו שהתנדבה להנחות עשתה את זה נפלא ואני יכולתי ליהנות מהמפגש ולא להיות דרוכה. גם הספר שנבחר היה מצויין וכך חזרתי משם ממש שמחה וזאת למרות שהיום היה מאתגר בטירוף והגעתי עייפה ורעבה (תפוז לארוחת צהריים, כאמור). היה אוכל נפלא וחלק ממה שמחזיק את המועדון זה התרומה הגדולה של החברות, אם זה באירוח וכיבוד או בעצם ההגעה והמחויבות וכל אחת מביאה משהו משלה. המועדון שלנו קיים כבר חמש שנים ואני מנהלת אותו אבל למעשה הניהול זו המלאכה הכי קלה כי זה אומר לדעת לבקש ולהאציל סמכויות ולנתב את הנתינה למקומות טובים.  זה אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים שלי ולא רק שלי.

וחוץ מזה חגגנו יום הולדת לסבתא שלי שהיא המתנה הענקית שקיבלתי מהחיים. עם שטרודל תפוחים והיה שמח וכיף.

ואני רוצה לזכור שלפעמים החיים פשוט טובים ולא לתת לזה להישמט.

יום נדיר בו יצאתי מהעבודה בשעות אור.

מרק המינסטרונה המופלא של המארחת שכאילו נוצר בשבילי