האישה שנכנסה לי ללב

היה הייתה פעם ספרנית שעל השולחן שלה היו ערימות ספרים חדשים שחיכו לילדים שהיא ידעה שיעריכו את זה. היא הייתה מצליחה לנהל ספריית ילדים מסודרת שתמיד אפשר היה להתמצא בה גם כשהייתה שוקקת ילדים. היא גידלה ילדים ואולי הספיקה גם להשאיל ספרים לילדיהם. היא הייתה בקיאה בספרות ילדים ותמיד קראה ולמדה עוד וזאת למרות שעברית היא לא שפת אמה. היא הייתה ספרנית נשמה שאהבה את המקצוע בכל ליבה והרגישו את זה בכל פעולה שעשתה.

היא גם הייתה אישה אוהבת ומסורה. היא (ניסתה) ללמד אותי לרקוד בערב אחד שקט בחנוכה, היא תמיד הביאה עוגת שוקולד אגוזים אלוהית ביום הולדתה והיא הייתה הראשונה מהעבודה שבאה לבקר את הבן שלי כשנולד.

היא הייתה איתי בשמחות וזכרה גם להתקשר אלי ביום הולדתו שנים אחרי שעזבתי ולקבל עדכונים על חיי ולעתים היינו אפילו מצליחות להיפגש בכנסים. היה לה חיוך זורח והיא תמיד דיברה בשמחה ואהבה על בתה ועל המשפחה שהקימה.

הודות לפייסבוק נשארנו בקשר מסוים  היום ראיתי בפייסבוק שלה שהיא איננה והלב שלי נשבר.

טניה היקרה אני כל כך מקווה שטוב לך במקום בו את נמצאת. משהו ממך נשאר בלב שלי וגם ההבנה שהרבה אנשים משמעותיים בחיי יום אחד לא יהיו. יום אחד גם אני לא אהיה. ואני לא באמת מצליחה להפנים את זה.

תריס

נראה שהמילה הכי מתאימה לתאר אותי היא אמביוולנטיות.

אני מרגישה שקיימים בי צרכים סותרים והצורך שלי בחברת בני אדם מתחרה בצורך שלי להיות לבד.

זה לא מובן מאליו  בשבילי שיהיו לי חברות בסביבתי הקרובה שאני יכולה להיפגש ולדבר איתן שעות ושממשיכים להיות לנו תחומי עניין משותפים. אני מרגישה שזכיתי שרוצים את קרבתי ושאני מצליחה לתפקד טוב גם בקבוצה חברתית גדולה (וזה ממש מנוגד לקווי האופי הבסיסיים שלי). אני אוהבת בי את הסקרנות לבני אדם שמניעה אותי ומובילה אותי למקומות מעניינים.

ודווקא עכשיו בקיץ, עונה של פתיחות וקלילות וים אירועים חברתיים עלה בי הצורך להתבודד. להקשיב יותר לקול הפנימי, להתחבא קצת ואני פשוט לא מצליחה לעשות את זה. היה נחמד אם היה תריס שמאפשר לפתוח ולסגור את עצמי לפי הצורך.

יש פה גם משהו שקשור ליחס בין קריאה לכתיבה. יש לי תקופות של שטף קריאה ואפס כתיבה ונראה לי שגם פה . במונחים שלי מזמן לא כתבתי פה פוסט. הכתיבה שלי נעשית מודעת לעצמה וזה פוגע בספונטניות.

אתמול קראתי בבולמוס קראתי שניים וחצי ספרים בסופ"ש אחד (גם קשיי שינה תרמו לכך).

קראתי את "שריקה באפלה" של אמה הילי שדי נפל על המקום שלי כאם לנער מתבגר (רק ששם זו נערה ) וזה בצירוף הידיעה שאין לי שליטה רבה על מה שהנער שלי יהיה בסופו של דבר ומה שאנחנו מספרים לעצמנו על הילדים שלנו לא בהכרח נכון ומונע מהחרדות שלנו. אני אוהבת לקרוא ספרים שמהדהדים אותי כך שזה היה בסדר. קראתי אותו בהדרגה אבל בשקיקה בעיקר בגלל הכאב הנלווה.

קראתי גם את "אמא של הים" של דונטלה פייטרנטוניו והוא היה עצוב אבל בצורה יותר פשטנית כך שיכולתי לשאת אותו ואפילו נהניתי מקריאה קולחת. בגדול זה מסוג הספרים שגורמים לך להרגיש בת מזל שלא חווית דברים מהסוג שהגיבורה חוותה: עוני, רעב והרבה הזנחה ותוקפנות סביבה.

ולסיום בגלל נדודי שינה קראתי את "מוטל בן פייסי החזן"  של שלום עליכם ושמחתי לגלות שהוא עדיין מצחיק אותי. מצבי מצוקה יכולים להיות חומרים טובים לצחוק.

וכמה דברים שאני עושה כדי שיהיה לי טוב:

לובשת חצאית שיש לי כבר 16 שנה ומגלה שהיא עדיין חביבה

מגייסת את המשפחה לניקוי המרפסות כדי להכין לי מרחב פרטי קיצי ומשמח.

מתחילה שוב בפרויקט 100 ימי אושר אבל שולחת אותו לעצמי במייל