הכתיבה והעצב

בן זוגי מתחיל לעודד אותי לכתוב בבלוג  שזה מקסים ההכרה הזאת בכוח של הכתיבה שלי וגם קצת מעצבן כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות אבל עצם זה שהכתיבה שלי לא נתפסת אצלו כגרפומניה אלא כסוג של כישרון זה אחלה.

אני מוצאת שיותר ויותר קשה לי לכתוב. אולי זו תקופה מופנמת יותר בה אין לי חשק להוציא או לכתוב מצחיק. בזמן האחרון אני עצובה. אין לי סיבות יוצאות דופן להיות עצובה כי החיים שלי לא השתנו דרמטית אבל אני חווה אותם בצורה שונה מבעבר. לפעמים יותר קשה לי רגשית.

למדתי באופן מסוים לקבל את זה שלפעמים פשוט עצוב לי יותר או קשה יותר. ההתנגדות לעצב מכאיבה יותר מאשר ההכרה בו וההבנה שככה זה לפעמים הפער הזה בין איך שאני מרגישה לאיך שאני התפסת ולא כל עצב בהכרח מוסבר או חייב הצדקה. 

יותר קל לסביבה ככה כי אני שוהה בעצב שלי ולא מוציאה אותו. עצב לא מוסבר זה דבר שמפחיד אנשים.גם אותי אגב.

דברים שלא מספרים לכם לפני שהפכתם להורים למתבגר

1.      ברגע שנולד ילד הלב שלך מוחזק מחוץ לגוף וכל צער של הילד שלך גורם ללב להימעך.

2.       ילדים זה שמחה אבל לפעמים ילדים יכולים להיות קרציות מהגהינום.

3.      אם את וכחנית ובעלך וכחן למה שהילד שלכם יצא אחר?

4.      אתם תגלו שנוסף למקצוע שלכם יש לכם עוד כמה משרות: משרת עוזר תלמיד, משרת, סנגור מול בית הספר כי כמובן שהילד שלכם לא יהיה ילד שהמורות יראו כמה הוא נפלא אלא מה שקוראים ילד מאתגר. (לא כדאי לכם, תנאים חרא ובלי משכורת).

5.      היה נכון זו לא רק סיסמה של הצופים. התקלות רודפות התקלות, כדאי שתמיד תהיה מגירה עם כרטיסי ברכה לכל התקלת יום הולדת ועכשיו גם בת מצווש לילדה לא מוכרת מהשכבה אבל כולם באים (לכן חשוב שיהיה גם מזומן).כנ"ל בגדים נקיים לאותה בת מצווש.

6.      אתם תתנדבו ותתנודבו עד דלא ידע כי כולם מתנדבים ואתם לא תעשו פדיחות.

7.      והכי גרוע תגלו שאתם חיים מחזור חיים חדש דרך הילד שלכם וצופים בו בעיניים כלות עושה את כל אותן טעויות שאתם עשיתם. לכם יש ניסיון אבל זה לא ממש מעניין אותו.

8.      גיל ההתבגרות מתחיל בגיל שנתיים ולא עומד להיגמר בקרוב.

9.      תמיד יהיו הורים עם סיפורים מסמרי שיער יותר משלכם.

01  לקטר על ילדים זו חוויה מקרבת.

11.  אתם תגלו שזה לא נהיה קל יותר להתחבר להורים אחרים אבל זה מחייב מציאות.

12.  אתם הורים טובים דייכם וראויים למדליה אבל משאית המדליות תקועה בפקק.עם זאת הילד לכם ישמח להזכיר לכם שאתם הורים מחורבנים ותמיד יהיה חיוג מהיר למי שלא מחליף את יצחק קדמן באגודה לשלום הילד. כמו גם מסתתרים במגירה שלו טפסי אימוץ.

13.  תגלו שעם השנים פחות יזיז לכם שהוא חושב שאתם הורים מחורבנים.

14.  אתם תפרנסו תעשיה שלמה של אנשים שאמורים לתקן לכם את הילד.

15.   אחת לכמה חודשים בכל זאת יהיה משהו שיגרום לו להגיד לכם שאתם הורים טובים. אולי זה יהיה הורה מחורבן יותר מכם ואולי זה יהיה רגע של הבנה אמיתית שאתם אכן הורים שווים.

16.  תגלו שאתם מתאהבים בתפקיד של להיות הורים  אוהבים אחראיים ומסורים אבל לפעמים תרצו קצת הפסקה מזה (לאכול מול הטלויזיה בסלון . אנרכיה!)

17.  תגלו שעצם זה שנולד לכם ילד דוחק אתכם אט אט מהמקום הזה כצעירים מבטיחים אל המקום של הזקנים האלה שלא מבינים כלום דקה לבית אבות.

18.  תגלו שלתינוק שלכם צומח שפם ולא תבינו מתי ואיך זה קרה.

19.  תגלו שקשה לכם לשכנע את הילד שבית ספר זה חשוב כי אתם בעצמכם לא ממש מאמינים בזה.

20.  אם קצת מזל תראו את הילד שלכם משתקף מעיניים אחרות ותראו שהוא ילד מוצלח ברמות, מגניב, שנון ולא ברור איך הוא יצא ככה

שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק

התקף כתיבה כזה עוד לא היה לי אבל זה על ספר ולכן פורסם בבלוג השני.

הגוף שלי ואני

אני כבר אוטוטו בת 43  ושמחה לגלות שיש כמה דברים שאני כבר לא ממש מוטרדת מהם .הגוף שלי הוא אחד מהם.

אני זוכרת את הימים בהם תנודות במשקל מאד הפריעו לי. אני זוכרת שכנערה ממש שנאתי להצטלם וראו את זה. אני זוכרת שנים של קניות פשרה מבאסות כי הבגד עולה עלי, מה לא נקנה?

ודברים השתנו, החל מההיריון בגיל 31 שכל כך שמחתי בו. אהבתי את הגוף שלי בהיריון. התעגלתי יפה וגם אכלתי מה שרציתי ובאופן מוזר זה לא השפיע על המשקל. משהו בהיריון שינה את חילוף החומרים שלי וזה היה אדיר.

אחרי הלידה לא הייתי מרוצה מהגוף שלי ומהבטן המפונצ'רת. כל הפרופורציות השתנו עם ההנקה והניתוח הקיסרי ואז היו לי כמה שנים שהייתי מוטרדת אבל לא עד כדי כך שאעשה משהו.

ובשנים האחרונות אני מגלה שדברים מתאזנים. אני שוקלת יותר אבל הפרופורציות בגוף מאוזנות. אני מוצאת בגדים יפים במידה שלי ובמקביל מרגישה שסגנון הלבוש שלי הפך למדויק יותר וכבר לא אכפת לי שאני לא רזה. לא אכפת לי ללבוש בגד ים אפילו באירועים של העבודה. אני אוכלת מה שאני רוצה אבל משתדלת שזה יכלול גם אוכל בריא. הבריאות והאנרגיות שלי חשובות לי יותר מהמספר שהמשקל יראה. אני משתדלת לזוז (לא מספיק) והייתי שמחה להכניס יותר פעילות גופנית לחיי (אם כי זה משהו שאני לא מצליחה בו) ואני גם מצטלמת הרבה (גם סלפי וגם בהזדמנויות אחרות).

כשהייתי מתבגרת לא הייתי מאמינה שכיום אני ארגיש כל כך שלווה עם המראה הלא מושלם שלי. אני גם מייחסת את זה לקבוצות אופנה לנשים מלאות בפייסבוק שאני חברה בהן שמאפשרות לשנות את האקסיומה (הדבילית) שאשה גדולה היא בהכרח מוזנחת  ומראות נשים יפות ומסוגננות שאת סגנון הלבוש של חלקן אני ממש אוהבת וגם מקבלת רעיונות ובעיקר מתרגלת למראה ולנוכחות של נשים גדולות ומגלה שאני חלק מאחוז משמעותי מאד מהאוכלוסייה.