יום שישי, 25 בספטמבר 2020

יומני בידוד#4

 

התחלתי לקרוא את "סיפור על אהבה וחושך" . זו קריאה חוזרת ושכחתי כמה הוא יפה.

עמוס עוז מתאר חלונות קטנים שמאחד רואים קצת ברוש ואבנים וגרניום מסכן. מרגישה ממש בעלת אמצעים בזכות העץ הענק שממלא את החלון שלי בירוק ובציוצי ציפורים. חבל לי קצת שהגינה של השכן ריקה. עציצים וגינון זה לא הקטע שלהם. ישנם העצים שכנראה היו שם לפניהם. חושבת מה הייתי עושה בכזה שטח אבל אז נזכרת כמה עבודה זה וקצת מבינה אותם.

מתגעגעת לגינת המרפסת שלי. בן הזוג השקה מיוזמתו . אני ביקשתי אח"כ אבל שימח אותי שחשב על זה בעצמו.

כשיצאתי מהמקלחת נחתה מיינה קטנה וחצופה (הן בהגדרה חצופות) על עדן החלון. יש מלחמות ציפורים רציניות אצלינו בשכונה והמיינות הן סוג של כנופייה.

זה הזכיר לי שסבתי מפזרת לציפורים לחם ישן על המרפסת שלה. יום אחד כשבאתי לבקר אותה ראינו ציפור עם קול מוזר של צפצפה שלא ראינו בעבר. היא התקרבה מאד היה לה גוף חום ומקור כתום בוהק. המיינה עפה מיד סביר להניח שכדי להתנכל לציפור מתחרה על השטח.

אני נעה בין המחנה שאין לו סבלנות ליותר מדי לשלשת ובלגן שציפורים מסוימות מומחיות להן לבין המחנה שחושב שזה מקסים לדאוג להן. כנ"ל לגבי חתולים ולכן מאכילת החתולים מהבניין השכן שמה כלי אוכל לחתולים ממש בצמוד לחניה הנוספת שלנו שאנחנו לא משתמשים בה ולכן אין מלחמות איתה אני מרגישה שזה הפך אצלי תודעתית קצת לשטח שמיועד לזה והרבה יותר קל לי כך מאשר להתעצבן.

יש לנו בחלק המקורה של החניה קן סנוניות במנורה שמעל המכוניות. הסנוניות הצליחו להתמקם שם והן מדי פעם עושות מטס עגול סביב המנורה . טוליו קורא להן המובייל.

החלק הפחות נעים בסגר הוא התחושה של מנוחה שלא הרווחתי אותה במעשה. יש פחות עבודה ובעיקר פחות עבודה פיזית וזה מרגיש כמעט מביך וקצת מגונה פשוט לנוח כל הזמן.


גיליתי ביוטיוב את פרויקט "צו השעה" בו אמנים שונים מחדשים שירים ישראליים במגוון סגנונות וממגוון תקופות.

למשל הביצוע של ג'יין בורדו ואיה זהבי פייגלין לוואלס להגנת הצומח. 

דווקא בגלל ריבוי האפשרויות נהיה לי קצת בלגן בראש. ספרים, מוסיקה, סדרות, סרטים, פעילות גופנית,ריקוד, ציור, שיחות טלפון, מדיות חברתיות, צילום, התבוננות מהחלון, שינה.אני עוברת בתזזיתיות מפעילות לפעילות. מנסה  להזכיר לעצמי שיש זמן להכול.


6 תגובות:

  1. דבר ראשון כפיים: קיבלתי מייל על הפוסט הזה. אז מה שעשית: הצלחת. כל הכבוד. תודה.
    מבינה ללבך לגבי הציפורים. לגבי החתולים אני קצת בהתלבטות. מצד אחד כיוון שהם הם קיימים - חתולי הרחוב - טוב שיש מי שדואג להם. מצד שני הם לא אמורים להתרבות ככה, ומן הראוי היה שיעקרו אותם כך שהאוכלוסיה תידלדל והם לא יתרבו כל כך. זה לא טוב להם וזה בטח לא טוב לשכונה.
    הבידוד באמת דורש מידה רבה של סבלנות. אורך רוח. אבל הנה יש לך זמן לכתוב על דברים שברגיל אולי חולפים לך בראש אבל לא תתיישבי לכתוב עליהם. וכן, יש זמן לכל. יש בזה איזשהו יופי.

    השבמחק
    תשובות
    1. שמחה שהבעיה נפתרה. תודה שאמרת לי. אני כמוך בעניין חתולי הרחוב.אין מדיניות ברורה וכשהכמות שלהם גדלה מדי זה מהווה בעיה. אני מסכימה איתך שהבידוד הוא ממש מתנה לכתיבה כי זה נותן הרבה שקט וזמן למחשבות וגם לבטא אותן.זה שחרר אצלי סוג של משבר כתיבה קטן.

      מחק
  2. לי הבידודים האלה (בעיקר לבד בחדר בתוך דירה) נראים דבר איום - אבל את מצליחה להאיר את זה באור רגוע ומנחם.

    השבמחק
    תשובות
    1. זה לא איום אבל יש רגעים שזה קשה. כמובן מאד תלוי בתנאי הבידוד ובמידת הסיוע שמקבלים. אני במצב די טוב אם חושבים על זה ובעיקר בריאה שזה מבדיל בין אומללות ובדידות ראשונית לבין סיפוק. מחר אני מסיימת וטוב שכך.

      מחק
  3. ככל שאני אוהב חתולים, ואני אוהב, הם סכנה לצפורי שיר, אפילו אינם רעבים כלל. יש לנו חתל שכן שאינו יודע לטרוף, כן הם לומדים את זה מאמא שלהם, אבל הוא משחק עם צפורים ופוצע אותן כמעט עד מוות אם לא מוות. יש לו קולר, אבל אין לו פעמון, שהיה מזביר את הצפורים האומללות.
    המיינות והדררות, ההתפשטות שלהן ברחבי גוש דן מפליאה במהירות ובעוצמה שלה. כבר ראינו דררה עם גוזל קטנטן במקור. השאלה היא - זה גוזל שלה או גוזל של ציפור מתחרה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנחנו רואים את החתול מביט בעינים כלות מתוסכל כולו על הסנוניות שרחוקות ממנו מאד. אותנו זה משעשע. כן ציפורים וחתולים זה לא חיבור מי יודע מה. לנו יש יותר מיינות אם כי פה ושם יש גם דררה. בגוש דן באמת יש הרבה דררות.

      מחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...