יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

דברים טובים של סתיו

 

לא כתבתי מאז הבידוד, בכל זאת קרו כמה דברים טובים יותר או פחות בימים אלה ומוזר לי שלא תיעדתי.

הצלחנו לעשות יום הולדת זומי לאימא שלי והיה משמח ומרגש וגם נהניתי מתהליך ההכנה שבהתחלה מאד הלחיץ אותי. מצד שני אחותי עשתה לא מעט. האירועים המשפחתיים האלה הם סוג של תזכורת למציאות של פעם ולמציאות שתהיה למרות שעוד לא התראינו ולא התחבקנו. בעקבות ההצלחה חגגנו גם לסבא שלי יום הולדת בזום והיה גם נחמד אם כי קצת מוזר. יש לי תחושה של מוכר זר עם בני הדודים שלי. אנחנו מתראים רק באירועים משפחתיים. בעבר הייתי חברה ממש טובה של בת דודתי והיינו נפגשות הרבה וגם ישנות אחת אצל השנייה וזו אחת מההחמצות שלנו שלא הצלחנו לשמר את הקשר כבוגרות למרות שזה מובן בהתחשב בחיים שלנו.

חוץ מזה חזרתי לתקופה העמוסה בעבודה והבוסית שלי ציינה שאני מתה על זה. זה היה כשהייתי עצבנית והלחצתי את כל העולם ואשתו כי משהו לא נעשה עכשיו ומיד אבל משהו בי אמר לי שהיא צודקת. אז היו כמה ימים קצת מעצבנים וגם היה קשה להסתגל לחזור לעבוד מהעבודה (אבל בזום. הרבה ממה שאני עושה בזום) אבל היום התחילו ההדרכות וכרגיל הספק שלי לגבי היכולות שלי והחשש מהניוון שלהן בגלל ההפסקה התבדה ומאד נהניתי להדריך. גם מההדרכה הפחות טובה בגלל שיבושים שונים לא התרגשתי והצלחתי בעזרת המרצה שהזמינה את ההדרכה וסטודנטית להפוך אותה לסבירה.

במילים אחרות אני מתחילה את היום והזמן עף לי ברמה שקשה לי לנתק את עצמי מהעבודה ואני אפילו קצת מחכה לחזור לעבודה. אני יודעת שזה צפוי לחלוף ההיי הזה של תחילת השנה ושיבואו גם ימים שאהיה סחוטה מרוב עייפות ועומס אבל נחמד שמשהו בחיים שלי חוזר לקצב מהיר.

בסופ"ש הזה קרה דבר. יום שלם עשיתי מרתון צפייה של האנטומיה של גריי וגם קראתי ספר מוצלח "ילד קוביות" של קית סטיוארט על אב לבן אוטיסט שמתקרב אליו בעזרת משחק המיינקרפט  והיו בו תובנות נהדרות על הורות וגם הרבה הומור.

שוקולד, צפייה בסדרה אהובה, התכרבלות בפוך וספר טוב. נראה לי שזה מאד שיפר לי את מצב הרוח והטעין אותי באנרגיות.וחוץ מזה מתה על הסתיו.

והיום כשסיימתי את יום העבודה יצאתי בתחושה שתפסתי את כל הכדורים שהיו באוויר ואפילו הספקתי לאסוף לנן חבילה.

אז לפעמים מרגישה טוב גם בתקופה הכאוטית הזאת של הקורונה. צריכה לזכור את זה.






4 תגובות:

  1. תודה על זריקות-העידוד האלה. והצילומים משתלבים בהן יפה.

    השבמחק
    תשובות
    1. בשמחה (באיחור אופנתי. פחות מגיעה לבלוג בימים אלה). עכשיו העציץ של כובע הנזיר מלא בעלים. חייבת לצלם את זה.

      מחק
  2. מתה על זה שאת מוצאת את הדברים הטובים וכותבת עליהם, ואפילו מתפלאת איך לא כתבת עליהם עד עכשיו.
    ימי הולדת השתנו לבלי הכר בקורונה וכמה טוב שהצלחתם לחגוג גם לאמא שלך וגם לסבא שלך, ועד כמה שהיה מוזר - בסך הכל היה טוב.
    נצבט לי קצת הלב כשדיברת על בת דודתך ואיך שהתרחקתן בבגרות. הילדים שלי היו מאד קרובים לבני הדודים שלהם מצד בעלי, ממש גדלו יחד, ובגלל נסיבות מסוימות הפסקנו להיפגש עם גיסי ואשתו (פרט לאירועים כלל משפחתיים-מורחבים) וכך יצא שגם הילדים שלנו הפסיקו להיפגש, ולמרות שהם בוגרים ובעלי משפחות כולם, הם לא הצליחו ליזום מפגשים באופן עצמאי, וגם החיים כמו שאמרת, וזה ממש חבל לי.
    שמחה שאת נהנית בעבודה (גם כשאת מתעצבנת) ומקווה שזה יחזיק הרבה מעבר לתחילת הלימודים.
    מחכה שתתחיל עוד עונה חדשה של האנטומיה של גריי - כבר מתגעגעת. כרגיל רשמתי לפני את "ילד קוביות" כי בדרך כלל אוהבת את הספרים שאת ממליצה עליהם. כן, גם אני אוהבת את הסתיו. אז כיף שתפסת את כל הכדורים שהיו באוויר ושכתבת את כל זה כדי שגם תוכלי לחזור לקרוא ולהיזכר. המשיכי ככה

    השבמחק
    תשובות
    1. (מגיבה באיחור אופנתי בגלל כל הכדורים שאני מנסה לתפוס). עכשיו הפוקוס בעבודה ואני קצת מכורה לאדרנלין של העומס אבל יש ימים שאני מזכירה לעצמי שהעבודה זה לא הכול. נובמבר הוא חודש מורכב בו חוויתי בשנים האחרונות כמה פטירות- של מרצה שעבדתי איתה וגם סבתא רבתא שלי (ושבועיים אחר כך גיליתי שאני בהיריון) ולהבדיל גם אירוע מוחי של חבר טוב בגילינו לפני שנה אבל גם ימי הולדת. חגגנו לחמי אצלם וזה היה פריצת דרך של ממש כי לא ראיתי אותם מחוץ למסך מאז מרס כשהקורונה התחילה. ואני מנסה למצוא זמן להיפגש גם עם ההורים והסבים שלי בתוך המערבולת של העבודה.אבל מזכירה לעצמי שזה נובמבר לטוב ולרע. חודש משונה וקשה ויפה. יצא פוסט במקום תגובה :)

      מחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...