יום שבת, 24 במרץ 2018

הכתיבה והעצב

בן זוגי מתחיל לעודד אותי לכתוב בבלוג  שזה מקסים ההכרה הזאת בכוח של הכתיבה שלי וגם קצת מעצבן כי אני לא אוהבת שאומרים לי מה לעשות אבל עצם זה שהכתיבה שלי לא נתפסת אצלו כגרפומניה אלא כסוג של כישרון זה אחלה.

אני מוצאת שיותר ויותר קשה לי לכתוב. אולי זו תקופה מופנמת יותר בה אין לי חשק להוציא או לכתוב מצחיק. בזמן האחרון אני עצובה. אין לי סיבות יוצאות דופן להיות עצובה כי החיים שלי לא השתנו דרמטית אבל אני חווה אותם בצורה שונה מבעבר. לפעמים יותר קשה לי רגשית.

למדתי באופן מסוים לקבל את זה שלפעמים פשוט עצוב לי יותר או קשה יותר. ההתנגדות לעצב מכאיבה יותר מאשר ההכרה בו וההבנה שככה זה לפעמים הפער הזה בין איך שאני מרגישה לאיך שאני התפסת ולא כל עצב בהכרח מוסבר או חייב הצדקה. 
יותר קל לסביבה ככה כי אני שוהה בעצב שלי ולא מוציאה אותו. עצב לא מוסבר זה דבר שמפחיד אנשים.גם אותי אגב.






2 תגובות:

  1. אני לא בטוחה שזה מפחיד: עצב הוא חלק מהחיים. לפחות חלק מן החיים שלי, כבר די הרבה שנים. הוא תמיד ישנו. מין עצב קיומי כזה. וזה לא אומר שאי אפשר להיות גם שמחים ואפילו במצב רוח טוב, כמעט בו זמנית.

    איזה כיף שבנזוגך מעודד אותך לכתוב בבלוג :)

    השבמחק
  2. זה כיף אבל גם קצת משתק.
    ובינתיים העצב עבר אבל אני בטוחה שיחזור. כמו שאמרת זה חלק מהחיים.
    חג שמח :)

    השבמחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...