אני לא מגיעה לדברים חשובים שאני צריכה לעשות בגלל שאני לא מרוכזת.
המורה הפרטי של הבן שלי ממש מזלזל וזה לא הוגן כי אנחנו משלמים לו הון
והוא לא מתייחס אליו בשעה שלו (מדבר בטלפון, לא נותן לו תרגילים, מתייחס אליו
לפעמים ביחס שגובל בזלזול). שורה של התנהגויות מעצבנות שלו הובילו אותנו למסקנה
שדי, צריך להחליף מורה. אני שמחה שהחיים לימדו אותי לא להישאר במקום לא טוב מתוך
אינרציה אז זה הקטע החיובי.
כנראה שלא ניסע לשום מקום הקיץ. זה הגיוני והכול אבל בכל זאת מבאס.
תחושה שחודשיים ארוכים של שממה לפנינו.
נן לא מוכן לשום פעילות או קייטנה מותאמת לגילו. היה לנו ניסיון רע
שנה שעברה עם "בלי קייטנה" ואני מנסה לדחוף אותו ללקיחת אחריות על
פעילויות הפנאי ושימצא איזו סדנה או משהו אפילו של שבוע כדי שזה לא יהיה רק מסכים.
הוא לא מאמין שימצא אבל אם לא אני אתן לו לבחור בין כמה אופציות. דווקא ראיתי כמה
דברים מגניבים אבל הוא לא מוכן לשמוע.
זו אחת מהתקופות שאני מרגישה כישלון הורי. לא מתעוררת בזמן לדאוג
לדברים שצריך לדאוג להם, בחרדות מנושא בר המצווה (עוד שנה באוגוסט), כל שיחה עם
הבן שלי הופכת מהר מאד לעימות. הכול הולך עקום.
חשבתי שההורות עכשיו תתאזן אצלי ושאוכל להשקיע יותר בעצמי אבל אני לא
שם. לגמרי לא שם.
בשנה הבאה יהיו לנו הרבה שינוים בעבודה. גם לי וגם לטוליו, השנה נן יתחיל בית ספר חדש. כולנו אנשים שמנסים להסתגל לשינוים אבל גם מפחדים מהם.
כמה טוב שיש בלוג לפרוק בו את העצבים! ואיזה עצבים על המורה הפרטי החוצפן. ברור שצריך להעיף אותו ומיד. וגם הקיץ הארוך הזה שמשתרע לפניכם ללא חופשה לצפות לה, וללא תעסוקה ברורה לנן....ממש מדכא. באמת טוב שהילד יעשה לפחות סדנא של שבוע/עשרה ימים....זה לא "ישתה" לו את כל החופש ואת כל זמן הבטלה, וזה יתן לו עניין (צילום אולי? משהו שקשור למדע? לטבע? לשחייה? רכיבה על סוסים? לציור? או משהו שקשור לקריאה, שהוא כל כך אוהב...?).
השבמחקלצערי (או לא לצערי) יש לך עוד זמן עד שתתפני להשקיע יותר בעצמך - נן עוד בשלב שדורש הרבה תשומת לב. והרבה נשימה ואורך רוח.....
ושינויים זה משהו שלא קל לאף אחד - אז שלושתיכם יחד וכל אחד לחוד תצטרכו להתמודד עם לא מעט. אגב ייתכן שחלק מהמתח אצל נן (שבגללו כל שיחה הופך לעימות) הוא החשש מהשינוי הגדול שיחול אצלו. אני יודעת שהאחיינית הצעירה שלי (כרגע אחרי צבא כבר) נכנסה לחרדות של ממש לקראת החטיבה...עם תופעות של OCD ממש ועוד כל מיני דברים. מזל שגיסתי עלתה על זה מיד ולקחה אותה לטיפול (קצר מועד, CBT) שעזר מאד. לא שהתכוונתי שנן צריך טיפול. פשוט זה גיל מלחיץ.
לגבי חופשת הקיץ - את יודעת שזה טוב קצת להתבטל גם. לא לעשות כלום. לרבוץ. לצפות בטלוויזיה (וכו). לקרוא. ללכת לים/בריכה....נכון שיש ילדים שמשתגעים מזה אבל לכולם טוב קצת לדעת להשתעמם לפעמים.
לגמרי, בסוף החלטתי לכתוב לו הודעה לקונית והוא איחל לנן בהצלחה ואף פירגן על המבחן האחרון (שמעתי מהמורה שנן הצליח במבחן. לנו הוא לא סיפר כלום). בינתיים עוד חזית, סירוב נחרץ להשתתף במופעי מסיבת הסיום. אני חושבת שגם כשנן עוד זקוק לי צריך איזון בין ההורות לשאר החלקים בי שרוצים לבוא לידי ביטוי. נן מטופל כבר יותר משנה אצל פסיכולוגית שמאד מבינה אותו וזה אחלה.ולגבי החופשה שוב, שואפת לאיזון.
מחקתמיד מעניין לקרוא אותך, ואני אוהבת את הכתיבה הכנה שלך, שלא מייפה את המציאות. מזדהה מאוד עם עניין החופש הגדול - אמנם שלי גדול בכמה שנים, אבל היציאה מהשגרה היא כמו כניסה לתוך לימבו אצלנו. מזדהה גם עם ה"לא מוכן לשמוע" :(
השבמחקתודה יקרה. סוג של לימבו ומצד שני אין צורך לרדוף אחרי הילד לעשות ילקוט ולשמוע תלונות על בעיות משמעת. בזה אתנחם.
מחקאכן אני בעד פוסט פריקה וקיטור, אם לא כאן איפה? זה גיל סופר קשה, ולא מבטיחים לך כלום, כל גיל והקשיים שלו, וכל אדם וההתמודדות שלו איתם. הוא אכן צריך לקחת אחריות על הזמן והתעסוקה שלו, והתפקיד שלך לסמן לו גבולות, ואם הגבולות הם שהוא צריך למצוא מסגרת כלשהי - כך יהיה. אני דווקא זוכרת את החופשים הגדולים לטובה, אבל זה כי אני שנאת את המסגרת של בית הספר, הן כילדה, הן כהורה. כל דבר שהוא לא בית ספר בעיני עדיף, אפילו התמרחות על מסכים.
השבמחקגם אותי בית הספר התיש ויש בי צד שמחכה לחופשה שלו כי זה קצת גם שלנו.
מחקיש גם ימים כאלה. גם לי יש ימים שבהם הרגשתי ועדיין מרגישה ככישלון הורי. ואז באים ימים אחרים: אל תתייאשי.
השבמחק