יום שבת, 20 ביולי 2019

תריס





נראה שהמילה הכי מתאימה לתאר אותי היא אמביוולנטיות.
אני מרגישה שקיימים בי צרכים סותרים והצורך שלי בחברת בני אדם מתחרה בצורך שלי להיות לבד.
זה לא מובן מאליו  בשבילי שיהיו לי חברות בסביבתי הקרובה שאני יכולה להיפגש ולדבר איתן שעות ושממשיכים להיות לנו תחומי עניין משותפים. אני מרגישה שזכיתי שרוצים את קרבתי ושאני מצליחה לתפקד טוב גם בקבוצה חברתית גדולה (וזה ממש מנוגד לקווי האופי הבסיסיים שלי). אני אוהבת בי את הסקרנות לבני אדם שמניעה אותי ומובילה אותי למקומות מעניינים.

ודווקא עכשיו בקיץ, עונה של פתיחות וקלילות וים אירועים חברתיים עלה בי הצורך להתבודד. להקשיב יותר לקול הפנימי, להתחבא קצת ואני פשוט לא מצליחה לעשות את זה. היה נחמד אם היה תריס שמאפשר לפתוח ולסגור את עצמי לפי הצורך.

יש פה גם משהו שקשור ליחס בין קריאה לכתיבה. יש לי תקופות של שטף קריאה ואפס כתיבה ונראה לי שגם פה . במונחים שלי מזמן לא כתבתי פה פוסט. הכתיבה שלי נעשית מודעת לעצמה וזה פוגע בספונטניות.
אתמול קראתי בבולמוס קראתי שניים וחצי ספרים בסופ"ש אחד (גם קשיי שינה תרמו לכך).

קראתי את "שריקה באפלה" של אמה הילי שדי נפל על המקום שלי כאם לנער מתבגר (רק ששם זו נערה ) וזה בצירוף הידיעה שאין לי שליטה רבה על מה שהנער שלי יהיה בסופו של דבר ומה שאנחנו מספרים לעצמנו על הילדים שלנו לא בהכרח נכון ומונע מהחרדות שלנו. אני אוהבת לקרוא ספרים שמהדהדים אותי כך שזה היה בסדר. קראתי אותו בהדרגה אבל בשקיקה בעיקר בגלל הכאב הנלווה.
קראתי גם את "אמא של הים" של דונטלה פייטרנטוניו והוא היה עצוב אבל בצורה יותר פשטנית כך שיכולתי לשאת אותו ואפילו נהניתי מקריאה קולחת. בגדול זה מסוג הספרים שגורמים לך להרגיש בת מזל שלא חווית דברים מהסוג שהגיבורה חוותה: עוני, רעב והרבה הזנחה ותוקפנות סביבה.

ולסיום בגלל נדודי שינה קראתי את "מוטל בן פייסי החזן"  של שלום עליכם ושמחתי לגלות שהוא עדיין מצחיק אותי. מצבי מצוקה יכולים להיות חומרים טובים לצחוק.

וכמה דברים שאני עושה כדי שיהיה לי טוב:

לובשת חצאית שיש לי כבר 16 שנה ומגלה שהיא עדיין חביבה
מגייסת את המשפחה לניקוי המרפסות כדי להכין לי מרחב פרטי קיצי ומשמח.
מתחילה שוב בפרויקט 100 ימי אושר אבל שולחת אותו לעצמי במייל







7 תגובות:

  1. מסכימה איתך בעניין חוסר השליטה על מה שהילדים יהיו בעתיד - או על כל דבר אחר. אפשר רק להשתדל, אבל אין ביטחון בכלום. לא תמיד קל להשלים עם זה :(
    הצילום נהדר.

    השבמחק
  2. רעיון מעולה, תריס שיפריד בינך ובין העולם כשאת צריכה קצת צל ושקט. ועיקרון החצאית שיצאה מנבכי הארון בגיל 16 ועשתה לך טוב נפלא! זה כמו בגד חדש, אבל כזה שאת כבר מכירה. מושלם.

    השבמחק
  3. נראה לי שכיף שהתחלת את פרויקט מאה הימים, גם אם לא תשתפי אותנו בכך. טוב לדעת שאת עושה זאת עבור עצמך.
    מבינה את האמביוונטיות שלך לגבי לבד לעומת בחברה. את התקופות של קריאה בעיקר ואת התקופות של יותר כתיבה.........וטוב שאת מודעת לזה וזורמת עם מה שאת רוצה ומה שאת צריכה.
    כל דבר שאת עושה מתוך טבעיות, מתוך אותנטיות לעצמך - עדיף על אילוצים כלשהם. תמשיכי כך

    השבמחק
  4. אני כבר לא זוכרת מה הגבתי אתמול לפני שהתגובה נעלמה, אבל כן זוכרת שאהבתי מאוד את הצילום :)

    השבמחק
  5. אה, כן, נזכרתי: כתבתי בתגובה אתמול שאני מסכימה שאין לנו שליטה על מה שהילדים שלנו יהיו. נדמה לי שהוספתי שאין לנו שליטה על כלום. אולי גוגל בלע את התגובה ההיא בגלל שהיא הייתה יותר מדי פסימית...

    השבמחק

אם יש לכם מה לומר, פה המקום.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...