עבודה מהמשרד

 

פחות או יותר חזרתי לעבוד מהמשרד לשמחתו של נן שמקבל את הבית לעצמו. למעשה גם לי נוח יותר ויעיל יותר ובעיקר התגעגעתי למחשב עם המסך הענק ולכיסא.

אני חושבת שלא כתבתי יותר מדי גם בגלל שהמציאות שוב ושוב חוזרת על עצמה וגם התסכולים והנחמות  אבל אני קצת מתגעגעת לקטע הזה של הכתיבה ושל בכלל לתקשר עם בני אדם . משהו ביכולת שלי לתקשר נפגע. אני מתקשרת ומשוחחת ובזומים אבל זו תחושה פנימית שקשה לי להסביר כאילו משהו שרק אני מזהה בעצמי.

אז כמה דברים טובים שנובעים מהחזרה לשגרת המשרד (שגרה חלקית ומרוטה אבל שגרה).

המרפסת של העבודה שהופכת להיות מקום לישיבת בוקר לא רשמית. אנחנו מתאמות ומתייעצות אחת עם השנייה. הקשר שלי עם חלק מבנות הצוות התחזק דווקא כי אנחנו כל כך מעט.

הכיסא והמסך מאפשרים לי לרצות לעבוד יותר. אני מצליחה לשהות יותר זמן ויש לי יותר שקט ורצף.

אני זזה יותר כי אני עוברת בין קומות ויורדת לשומר לא מעט והתנועה הזאת טובה לי.

הסנדוויצ'ים והקפה של בית הקפה ליד העבודה. פינוק אמיתי .

אני מצליחה להיכנס לרצף של עבודה וריכוז כי יש לי פחות הסחות דעת.

נן מבסוט לקבל מאתנו קצת אוויר. הוא גם נפגש אחר הצהריים עם שני החברים שלו (הקבועים) כך שהוא פחות צריך אותנו בבית.

יש גבולות עבודה בית.

הזדמנות ללבוש עוד בגדים בארון ולהתאפר.

הנסיעה עם טוליו שכוללת שיחות וצחוקים וזמן זוגי.

יהיה לי גם זמן איכות עם פודקסטים כשאחזור לנסוע גם בתחבורה ציבורית (מחכה כמה ימים כדי שהחיסון יגיע למקסימום השפעה).

 

 

מחשבה על התנהגות דתית בעקבות הקורונה

 

אנחנו כמעט כבר שנה בקורונה ואני מוצאת מקבילות התנהגותיות בין חברות דתיות לקורונה.כמובן שכאן אנחנו מדברים על סמכויות מדעיות ולא סמכויות הלכתיות אבל גם הרבה למידה, ניסוי וטעיה והתבססות על תיאוריות שונות

יש את הגישה המיינסטרימית  שאומרת צריך להתנהג בצורה מסוימת, לשמור על ריחוק חברתי, לעטות מסכות ומי שיכול להתחסן שיתחסן וכמובן לציית להוראות כי יש בהם היגיון. אבל גם כאן כמו ההסתכלות על ההלכה יש פרשנויות שונות למושגים כמו התקהלות, איזה סוג מסיכה. יש מהדרין שלא יצאו מהבית ואם יצאו יעטו שתי מסכות ויש את הרפורמים/מסורתיים שימלאו חלק מההוראות אבל לא בהקפדה יתרה ויש את האפיקורסיים/מכחישי קורונה/אגואיסטים שהחיים הנורמליים שלהם חשובים יותר מאשר שמירה על חייהם של אחרים  שיגידו שהכול קונספירציה ולא ימלאו אחרי שום הנחיה. ויקוממו עליהם רבים שכן הם מעכבים את בוא המשיח שיגאל אותנו מהסיוט הזה.

ברור לי שזו הקבלה קצת מעצבנת ומקוממת אבל חשבתי על זה שאנחנו מתעצבנים על החרדים  שממשיכים כרגיל ומצפצפים על ההנחיות ומתנגדי החיסונים ומסרבים להכיל אותם כי הם מעכבים את בוא המשיח שלנו- הכחדת נגיף הקורונה וחזרה לשגרה נורמלית.

 והכעס הוא כעס דומה במיוחד כשמסתכלים על ציבור שלם ולא ברזולוציות של פרטים, שם אפשר למצוא יותר כבוד והתחשבות. גם הכעס שלנו הוא סוג של זעם קדוש.

כן, גם לי יש את הזעם הקדוש הזה אבל באופן מוזר אני מבינה משהו שלא הבנתי בעבר על התפיסה החרדית שאורח חייהם הוא זה שמחזיק את העולם וכל מי שמפריע להם בזה מעכב את הגאולה. הם בדיוק עושים את אותו הדבר כי הם לא מאמינים במדע.

*הם= החרדים שחושבים שקיום אורח חייהם חשוב יותר משמירה על חייהם של אנשים והם מוכנים להקריב את עצמם ואת סביבתם וגם אותנו על מזבח התפיסה הזאת. יש גם חרדים שחושבים אחרת ולא עליהם אני מדברת.