בוחן מציאות

 

המציאות הופכת להיות קשה יותר ויותר אבל באופן מוזר יותר ברור לי מה אני צריכה לעשות בכל המערך המורכב והמסובך של המחלה של חמותי ובעיקר התמיכה מבחוץ. אני מצליחה להיות רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ וזו פוזיציה מוזרה להיות בה אבל אני מתרגלת אליה ולומדת אותה.

אני מאד מנסה להתרחק מהמקום הרגשי כשאני חושבת על זה ויודעת שכל תהליך ההתמודדות שלי עם העניין של יחסי עם חמותי יידחה לאחר שכל האחרים יוציאו את כל הקשיים והצער שלהם ואני אהיה זו שמקבלת וסופגת. אני בסדר עם זה. אני אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב ומנסה בכל דרך להעביר לה את המסר והיא מקבלת אותו.

אנחנו עוד לא במצב של פרידה ממנה. יש דינמיקה ויש קצב מסוים שבו דברים קורים ויש דעיכה ויש את הרצון שיהיה לה הכי טוב שאפשר בתוך הדעיכה הזאת. זה רצון שמשותף לכולנו. היא זועמת על מצבה ומתקשה לקבל את ההגדרה חולה סופנית. זה גם בסדר וגם מובן. אני לומדת את הנושא ממש ויודעת שזה חלק מהתהליך ודברים יקרו בקצב שלהם אבל אני מקבלת את העובדות ואת הדעיכה שלה כנתונים שצריך להתמודד איתם.

אני מנסה לשמור על בן זוגי הכי טוב שאני יכולה. הוא העוגן שמחזיק את כל העסק וזו פוזיציה קשה מאין כמוה ואני מנסה לחזק אותו ולאפשר לו. הוא מבין את זה ורואה את זה. ואני מנסה להרגיע את החרדה שעולה בתוכי לגביו ולסמוך על עצמי ועליו שנצליח לעבור את זה ולצאת חזקים וגם למצוא את המקומות להוציא את כל הרגשות של הצער והכאב שקיימים אצל כולנו.

אני מרגישה באופן מוזר שזה גם מחזק את הזוגיות דווקא המשבר הזה שמוכיח שאנחנו מצליחים להיות זוג טוב גם כשרע.