יום שלישי, 29 בספטמבר 2020

יומני בידוד 7-10

#7

בן הדוד של אבי מארה"ב שניסיתי ליצור איתו קשר בפייסבוק ענה לי והוא בשלב של לנסות להבין את קרבת המשפחה. לאבי יש זיכרון מצויין עד לרמת הפרטים ויכולת לקשור קשרים עם אנשים ונראה שהוא לא זוכר הרבה מהתקופה ההיא. מעניין אם ייצור אתו קשר. בשלב זה לא אמרתי כלום כי לא רציתי להשלות. המון שיחות ארוכות ומשמעותיות היו לי היום. אני קצת מותשת ועצובה מהן אבל גם מרגישה שהצלחתי לתת מעצמי בעצם ההקשבה. אני חושבת שיום הכיפורים הוא טריגרי במיוחד השנה לכולם.

אני גם מותשת כי הלכתי לישון ב3 לפנות בוקר דווקא בזכות הספר הכיפי של סופי קינסלה "מה המספר שלך?" . מפתיע אותי שהתאפקתי אתו עד עכשיו אבל הוא מעולה לימים קשים. וחלמתי חלום נוראי בו חברה טובה  מספרת לי שהיא חולה בסרטן סופני. שמחתי להתעורר מהחלום הזה ולקח לי קצת זמן למקם את עצמי בחזרה במקום ובזמן.

#8 #9 #10

הימים והלילות מתערבבים לי למין עיסה לא ברורה. שעות אינסופיות של מסכים ו"סיפור על אהבה וחושך" שהוא ספר נהדר ואינטנסיבי מאד אבל קשה לקרוא בו יותר מכמה שעות. אחריו אצטרך מרענני חך רציניים. אולי יונתן שגיב. בלילה אני ערנית ברמות לא סבירות והמציאות מאפשרת לי לצפות בחמישה פרקים ברצף עד 3 לפנות בוקר בלי שאפריע לאיש. גמרתי את הסדרה "ילדות טובות" על שלוש נשים קשות יום שהופכות לשודדות בנק ומסתבכות עם עולם הפשע . פחות מתוחכם מweeds   אבל יש שם הומור ואחווה נשית וגם גנגסטר חתיך ומקועקע שחושב שהוא מנהל את העניינים. לסרט לא הייתה לי סבלנות אבל לחמישה פרקים ברצף  כן.

פחות שיח פנימי. קצת התעייפתי מעצמי . דווקא בדרך כלל יום הכיפורים הוא זמן להתבוננות עצמית ולצום ולא היה לי כוח לאף אחד מהדברים. כל שנה זה משהו אחר.

מחר יוצאת. אין בזה שמחה גדולה מעבר לחיבוקים ולמגע החסרים לי כל כך כי באמת המציאות ממשיכה להיות מוגבלת ומגבילה. נראה לי שגם לזה תידרש הסתגלות מסוימת. המציאות כל כך מוזרה ושברירית.

דברים בחוץ שהתגעגעתי אליהם

( אם כי עדיין מרגישה שלא הפסדתי יותר מדי ושמחה שלא צפיתי בחדשות)

חיבוקים ומגע ושהות ממושכת עם אנשים. במיוחד נן שממש מת לחיבוק.

שינה עם טוליו.

שינה בשעות נורמליות (כן!) נגזר משינה עם טוליו.

יציאה מהבית אל הטבע (לא שעשיתי את זה הרבה קודם ועדיין)

העציצים שלי שהושקו . טוליו המעולה חשב על הכול אפילו בלי שביקשתי.

קניות בסופר (אם כי היה משחרר לא להתעסק בזה בכלל וגם חסכוני , מסתבר)

פעילות גופנית כלשהי. מזרן היוגה וכדור הפילאטיס מחכים לי.

מזגן (לא סגורה עד כמה התגעגעתי. מאוורר התקרה היה די מספק רוב הזמן).

חופש תנועה בבית.



יום שבת, 26 בספטמבר 2020

יומני בידוד#5


התעוררתי לקול ילדות שרות ופכפוך בריכה וזה היה חמוד מאד. כרגיל הרבה קולות של ציפורים וחוץ וגם רוח מלטפת של סתיו. כל כך נעימה הקרירות של הבוקר. בבוקר קראתי את המוסף על יהודה עמיחי ונזכרתי כמה אני אוהבת את המשורר הזה למרות שלא קראתי הרבה שירים שלו. המאמר על הביוגרפיה שלו קצת חידד לי את הסיבות לכך שדווקא הוא מדבר אלי. המפגש של הרוחני והגשמי, העבר הדתי שלו, יכולת ההתבוננות שלו בעולם. נראה לי שכשאחזור לספרייה אקרא יותר ממנו.

לא תמיד אני קוראת את מוסף הספרות והתרבות. לפעמים הוא אקדמי מדי ואני לא בטוחה ביכולת שלי להבין ולפעמים אני פשוט לא מכירה את הסופרות והסופרים שכותבים עליהם ולא מספיק סקרנית להכיר כנראה.

מה שכן אני קוראת את הטור של אברהם בלבן "רשימות תל אביביות". אני אוהבת את השיטוט בתל אביב ומעניין לקרוא על רחובות ופינות שונות שאת חלקן אני מכירה. גם בשיחות עם אבא הוא מזכיר מקומות (הוא יליד תל אביב) ולפעמים הוא סוג של ווייז היסטורי בשבילי. הוא  מתחיל למלא תפקיד משמעותי יותר בחיי והכול דרך שיחות טלפון בלבד.

נסיון כושל לעשות יוגה (מרחב מצומצם מדי וחוסר יוזמה להתחיל להזיז רהיטים),

פייסבוק מזכיר לי שלפני 7 שנים היינו בספרד ושהיינו חופשיים. מתה על הזיכרונות של פייסבוק. איפה נהיה בעוד שבע שנים?

קיבלתי טלפון מחברה שלא דיברתי איתה הרבה זמן.זה קורה הרבה לאחרונה בזכות איתותי העשן שאני שולחת ברשתות החברתיות שאני בבידוד.

יש משהו נרקיסיסטי בחוויה הזאת של להיות רק עם עצמך. מזל שזה שבוע וחצי ולא תקופה ארוכה מדי.

תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:   1.       הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ...