תקציר החודשים הקודמים.

קולטת כמה זמן נעלמתי מהבלוג. שיאים חדשים ולא ברור למה. אז מתקצרת לכם חצי שנה ככה:

 

1.      הקיץ הזה מופרע לגמרי. הספקתי כבר לטוס ליאש ברומניה. נסיעה להשתלמות בינלאומית לעובדי מנהל. משהו די חדש ויוצא דופן . הגשתי מועמדות בשביל הקטע , התקבלתי, עבדתי קשה על הבירוקרטיות הבינלאומיות וטסתי עם חברה לעבודה ממחלקה אחרת. זה החזיר אותי קצת לחוויית הטיול הגדול לדרום אמריקה. היה איזון טוב של להיות לבד ולהיות ביחד והיו לי יומיים שהייתי שם רק עם עצמי. יאש היא עיר קטנה יחסית אבל נעימה ויפה. היו לי מפגשים מקצועיים טובים והתיידדתי עם עוד משתתפות ומשתתפים ממקומות שונים בעולם. הרגשתי שאני שולטת באנגלית הרבה מעבר למה שחשבתי בהתחלה ולקראת הסוף התחלתי לחשוב באנגלית. זו הייתה זריקה נהדרת לביטחון העצמי המקצועי . שלי. ברור לי שבהזדמנות הבאה אני מגישה מועמדות ומנסה. שווה מאד.

2.      שיפצנו את המרפסת. כאב ראש לא קטן אבל נגמר.

3.      מתכננים לעבור לדירה אחרת. קצת מערער אותי אבל מבינה רציונלית למה כדאי לעשות את זה בשנים הקרובות. רק בתחילת התהליך.

4.      טסים עוד שבוע לטנריפה לחופשה משפחתית. גם במאי היינו בספרד בחופשונת רגועה וגם באוקטובר.

5.      מתכננת לעשות ניתוח להסרת משקפיים. זה די, או ניתוח או מולטיפוקל כי המשקפיים שלי כבר לא מה שהיו וגם הראייה לא.

6.      אחי וגיסתי מצפים לתינוק ראשון. הם שניהם התחתנו די מבוגרים אז משמח שהצליח להם.

7.      אחרי יאש חזרתי עם קורונה. רוב המשתתפים נדבקו וגיליתי שהעייפות המטורפת שנלוותה לחזרה לעבודה היא לא סתם. לשמחתי מלבד עייפות ושבוע מחרפן בבית זה לא היה סיפור גדול ומזל שלא דפק אף נסיעה. המחיר הוא חזרה לשבועיים ממש אינטנסיביים בעבודה למרות אוגוסט אבל בינתיים מתמודדת יפה.

8.      בעקבות בדיקות לא משהו התחלתי תהליך של ירידה במשקל . תהליך אטי שנמשך כחצי שנה בו ירדתי שבעה קילו. עכשיו פחות מקפידה והמשקל לא משתנה אבל אני שמחה במצב שאני בו כרגע. בגדול זה כלל אכילה מרובה של ירקות ושתיית מים ולהפסיק לאכול ב 18 בערב.

9.      מתמידה ביוגה. ממש נהנית מזה ובמיוחד מההרפיות. מה שנחמד זה שגם חברתי עושה איתי אז אנחנו מקשקשות אחרי.

10.  נן יהיה בן 16.

11.  היה לי יום הולדת 47 וחגגתי אותו עם טוליו ונן בעכו. היה ממש כיף.

קסם בבקבוק

 

אני יושבת מול ע' המטפלת בפרחי בך הנהדרת שלי. היא כמו קוסמת טובה עם שיער ארוך ושחור ועיניים כחולות בוהקות ותמיד יש לי הרגשה שהיא מצליחה לראות עוד רבדים בי. אנחנו יחד כבר כמה שנים (עם הספקות) אנחנו מדברות על מה שאני צריכה בחיים והיא מנסה להתאים לזה תמציות. יש משהו ענג בתהליך הזה ובמחשבה שיש תמציות שיכולות להחליק דברים בחיים שלי וגם המרחב שמאפשר לי לנסח לעצמי ולה מה אני צריכה.

אני צריכה סבלנות לתהליכים, אני צריכה לשחרר ולדעת לסמוך על אנשים וגם על המציאות שדברים יסתדרו בסוף. אני רגילה לדחוף ולעשות הכול בעצמי אבל לא הכול בידי ואם אשחרר ארגיש יותר טוב ואהיה טובה יותר לעצמי ולסביבתי.

אני צריכה לדעת לעשות דברים עם אנשים. יש בי משהו מאד סוליסטי שלא סובל להיות תלוי באנשים אחרים אבל זה כל כך עוזר כשאני מצליחה בזה.

אני צריכה הגנה. האנרגיות של האחרים מחלחלות אלי ברמה לא סבירה ואני עובדת כל הזמן עם אנשים ומקבלת כל הזמן כמויות מהאנרגיות שלהם.

אני צריכה להקשיב לעצמי.

אני צריכה אנרגיות עשיה.

 

כל הקסם הזה בבקבוק קטן  ואני בוחרת להאמין שזה עוזר לי. אני מוקפת בסקפטיים אבל זו הדרך שלי וטוב לי אתה וזה יותר קל וזול מפסיכולוג.

 

שוב השערות הלבנות מתחילות לבצבץ ולהזכיר לי שאהיה בת 47 באפריל. הפעם הן פחות מפריעות לי ואפילו משתלבות בצורה שבינתיים נראית נחמד. אני לא בשלה לשער לבן לגמרי אבל אני מפתחת סובלנות אליהן.

 

כל סימני הילדוניות של נן נעלמים מתווי הפנים שלו. הגבר שבו כבר מתגבש והפנים שלו נעשים ארוכים וחדים ומזוקנים. העיניים שלו והקול הילדותי שהוקלט בזמנו לווייז הם השאריות של מה שהיה פעם. לפעמים אני לא רואה אותו ימים שלמים אבל לפעמים עדיין מתחשק לו להתקשר אלי ולדבר איתי וזה משמח אותי. הוא התחיל לפני שנה ללבוש ג'ינסים במקום הטריינינגים והוא אוהב מאד נעליים ומתחיל להיות לו סגנון לבוש שלו. הוא מגלה באיחור סדרות ומוסיקה שאהבתי והמלצתי לו עליהן אבל לו יש את הקצב שלו ועכשיו הוא כבר לא חושב שסיינפלד זה פח. לפעמים אנחנו צופים בסיינפלד יחד. יכול להיות שבאפריל הוא יטוס לתחרות בחו"ל (נבחרת הרובוטיקה שלו צריכה להגיע לאחד מ 14 המקומות הראשונים בתחרות הארצית בה משתתפות 70 נבחרות כדי שזה יקרה. אם זה לא יקרה יש התכנות שאנחנו נטוס לחו"ל אחרי שנתיים וחצי שלא ואני ממש מתרגשת מזה וגם קצת חוששת בגלל ענייני הקורונה.)

חורף נפשי

 

טוב, זה לא סוד שבחודשים האחרונים לא טוב לי ותחושה הכללית היא שהמציאות דורסת אותי ואת הסביבה שלי (כן, איכשהו כולם עוברים תקופה קשה באותו זמן) והחלטתי את מה שאני מחליטה אחת לכמה זמן: לדאוג לעצמי.

 

הייתי חולה בשפעת בדיוק על המועד של הביקור בתערוכה של יאיוי קוסאמה אז גם זה נדפק לי. מכרתי את הכרטיס לאחות של החברה שהייתי אמורה לצאת אתה. תחושה כללית שהכול יכול להידפק.

 

לפני כמה ימים התבכיינתי לטוליו שאנחנו לא מבלים יחד. המציאות כל כך תובענית, תקופה עמוסה שלו בעבודה פלוס סידורי המוות של ההורים שלו שעדיין מלווים אותנו וכתוצאה מזה הוא עייף ולא מתרחק מהרדיוס של הבית ואני מרגישה שזה לא לעניין להתחיל ליזום עוד פעילויות אתו בידיעה שרק אני אהנה מהן וכן הידיעה שהכול יכול להידפק.

 

והגשם הזה שממלא שבועות כמעט שלמים ומעט שמש.

 

עם כל זה אני לומדת למצוא את הדרכים להרים את עצמי.

 

גופנית , המורה שלי לפילאטיס בחופשת לידה והייתי בהפסקה מכל פעילות גופנית . לאחרונה התחלתי יוגה , המורה רכה ומכילה והקבוצה חמודה מאד וגם כוללת חברות ומכרות שלי ובכלל נשים נחמדות ועדיין אני הכי גרועה בכיתה אבל מרגישה טוב אחרי זה וזה מזמן לי גם צעידה ארוכה כי הסטודיו קצת יותר רחוק מהבית אז זה גם סוג של me time . יש שם גם חנות ממתקים טובה אבל מזה אני מנסה להיגמל כי זה נהיה הרגל קצת מוגזם.

בינתיים המורה לפילאטיס חוזרת  ללמד ויכול להיות שאשלב את שניהם. קצת עמוס מדי אבל שני הדברים עושים לי טוב.

משתדלת גם לצאת להליכות. הגשמים שיבשו את זה אבל הצלחתי להשיג כמה ימים של הליכה ולפעמים אפילו בטבע  (בורכתי ואני גרה במקום שהטבע מאד נוכח וזמין בו וזה לא סיפור לצאת לטבע, ויש לי גם חברה שנהנית מזה).

אפילו לקחתי יום חופש ספונטני והלכתי עם אימא שלי לגן הבוטני והיה לשתינו נפלא.

 

תרבותית

אז לא קוסאמה אבל ראיתי כתבה בחדשות על מוזיאון פופ אפ בתל אביב שהוקם לשבועיים בבניין שמיועד להריסה. אתמול החלטתי ספונטנית ללכת לשם אחרי העבודה מתוך הבנה שאחרת לא אספיק. לקחתי רכבת מירושלים לתל אביב. היה תור עצום אבל זו הייתה חוויה מהנה וטובה, התמה של היצירות הייתה הקורונה והיו שם כמה דברים יפים או דברים שהראו כמה חוויית הקורונה השפיעה על כולם בצורות שונות וזיהיתי בהרבה מהיצירות דברים שחוויתי בשנתיים האחרונות. חלק מהיצירות היו ממש יפהפיות. והכול חולף.

 

אחרי הטיול הספונטני למוזיאון הפופ אפ גיליתי שהדירה שאבי הביולוגי גר בה כשהייתי ילדה ומגיעה לשם ממש קרובה אז הלכתי לראות אותה (רק מבחוץ). הדקל שהייתי רואה מהחלון כבר לא שם אבל הריחות החזקים של היסמין והרוח הימית שבאה מהירקון הקרוב הזכירו לי חלקים מהילדות שלי. כל הרחוב השתנה ולמרות שאני מגיעה הרבה לתל אביב מעולם לא  הגעתי לשם קודם. מוזר קצת העניין.

 

ואז הליכה ממש ארוכה, ישבתי על הבר במעדניה של הבראסרי והזמנתי מנה קטנה ודיאט קולה. אהבתי לשבת על הבר ולהסתכל על הברמנית עובדת. חוויה שאני בדרך כלל לא חווה. מתה על הסטייל של המקום הזה שרואה פרטים כמו מפיות נייר עבות כמו מפיות בד ונעימות מאד.

 

לא קרובה למצות את תל אביב ואחד מהחלומות הקטנים שלי זה לקחת מלון שם לכמה ימים או אפילו דירה ולהמשיך לחרוש.

 

היום בבוקר הודעה מועד העובדים על טיול צפוי לחרמון, אף פעם לא הייתי בחרמון.

ועוד משהו נחמד יומיים של שמש אחרי כל הגשם הכפור.

 

והצלחתי לעשות חיסון רביעי. בעיני זו פריווילגיה עצומה ואני כבר מרגישה טוב.

(עוד) משבר כתיבה

 

אני מתגעגעת לכתיבה. פעם כתבתי הרבה וכשאני קוראת את מה שכתבתי אני חושבת שזה היה ממש נחמד בתוך המסגרת הלא מתיימרת הזאת של בלוג ושהצלחתי להגיע להרבה כותבות וכותבים שממש אהבתי והרבה מחיי החברה שלי הם וירטואליים גם היום אם כי פחות.

 

אני כותבת פחות. אולי זה הפייסבוק שעכשיו מזכיר לי דברים שכתבתי פעם (וזה ממש נחמד הזיכרונות האלה. חבל שהבלוג לא מעלה לי פוסטים רנדומליים מהעבר). היה נחמד להיזכר שאני אוהבת שקיעות וברגעים מהאימהות שלי שכל כך השתנתה עם השנים והיא כבר לא טוטלית ומכירה באוטונומיות של הבן שלי והיא כבר פחות ההיבט המרכזי שמגדיר אותי.

 

אבל אין ואקום בטבע ואני שואלת את עצמי מה מגדיר אותי עכשיו? נכון שהרבה ממני מושקע בעבודה ואני מתחילה לצמוח ולהתפתח שם אבל מצד שני אני מרגישה שהעבודה לא יכולה להגדיר אותי בגלל הנזילות הרבה (כמה מהעובדות המסורות והמצטיינות הוצאו לפנסיה מוקדמת ללא סנטימנטים בזמן הקורונה וזה היה שיעור חשוב בשבילי) והצורך בפרופורציות של העבודה מול שאר החיים .

 

אני אוהבת את המפגשים עם אנשים בין אם במרחב הפיזי או הווירטואלי ואפילו יש לי כמה חברות חדשות מהשנה האחרונה וזה קורה גם בעבודה ולמעשה הרבה מהשיחות הטובות שהיו לי בתקופה הקשה היו שם.

 

מפלרטטת עם הרעיון של בולט ג'ורנל. הילדה שבי שאוהבת מדבקות ועטים ומוצרי נייר כבר ממש שם אבל מצד שני זה אמור להיות כלי עזר ולא משהו שלוקח לי את החיים.

 

התחלתי לכתוב במחברת מדי יום אבל הרגשתי שאני חוזרת על עצמי במיוחד כשאני מנסה להיות חיובית. ומצד שני אני לא שלילית אלא פשוט קהת חושים. התרגלתי לזה כדרך לא להרגיש יותר מדי במצבי קיצון רגשיים. אבל זה בא על חשבון התקשורת שלי עם העולם.

 

אז אני כותבת פה שזה אחד מהמקומות שלא מגיעים אליהם הרבה כי בפייסבוק זה איבד שליטה אז הפסקתי להיות יצרנית תוכן שם ואני בעיקר קוראת ומגיבה.

 

התחלתי לחשוב שאני צריכה עזרה כדי לחזור לכתיבה . אולי רעיונות לנושאים שיהיו מעיין סד שיכניס אותי שוב לכתיבה בבלוג.

 

תעזרו לי בזה?

עוד שבעה

 

הפעם הייתה לי סיבה טובה להיעלם. עברנו חודשים קשים מאד עם חמי. מצבו הדרדר ובמקביל לקמילת הגוף גם הנפש שלו קמלה . סיימנו את השבעה בתחושות של הלם וכאב לצד הקלה. במקרה של חמי עברנו את תהליך הפרידה כבר לפני שלושה שבועות כשזכה לסטטוס "מורדם מונשם" והיה ברור שמדלקת הריאות הזאת הוא כבר לא יצא. ראינו איך הוא משתנה ומתקשה לחיות ללא אשתו שנפטרה באוגוסט. הפעם עשינו "שבעה" שיותר ממוקדת בצרכי האבלים . הגבלנו שעות ביקור, ישבנו על הספות ובאופן כללי היה יותר נינוח. גם הדוד של טוליו ישב איתנו והכרתי לעומק אותו ואת הדודה והם זוג מקסים שמציג בהיותו חלופה של זקנה יותר רגועה ובריאה. תמיד חיבבתי אותם אבל בשבעה הכרתי אותם לעומק. אכלנו אוכל נהדר שהדודה הבשלנית בישלה ומוזר להגיד אבל חלק מהזמן הרגשתי אפילו שמחה על החיים שאנחנו מקבלים חזרה והקלה שגורלו של חמי אפשר לו לדלג על שלבים כואבים כמו מעבר לבית אבות, פירוק הדירה וסבל גופני רב. כל הסבל שסבל בכמה חודשים היה יכול להימשך שנים. אז זה היה בהרבה מובנים מוות בעתו.

אני בטוחה שהאובדן והגעגועים יכו בנו לפרקים וגם זיכרונות טובים יותר או פחות אבל כאן מסתיימת תקופה ונעלמת עוד שכבת הגנה שלנו מול המוות. ומצד שני המוות פחות נראה מפחיד כשמתקרבים אליו.

חמי לא היה איש של מילים. הוא היה אדם חם ומתוק שמחייך הרבה ומשדר הרבה רצון לקרבה. הוא היה שולח לנו את כל הסטיקרים האפשריים של שבת שלום וסרטוני ילדים עם כלבלבים ואנשים שמחליקים על בננה. זו הייתה הדרך שלו ליצור קשר. לאחר שחמותי נפטרה הוא שלח לנו פעם אחת "שבת שלום" כזה והייתה תחושה קלה של שמחה שהוא קצת חוזר לעצמו אבל האמת היא שהוא פלירטט עם העולם שמעבר. הוא היה מדבר עם אשתו המנוחה ומספר לה על יומו. הוא כמעט לא יצא מהבית.

הוא אהב לגדל עציצים. חמותי לא ולכן לא היו להם הרבה עציצים אבל היה לו מטפס שהקיף את הסלון. גם לנו היה כזה אבל באופן סימבולי או לא הוא קמל לפני כחודש. המטפס של חמי לא קמל למרות הזנחה של חודשים בהם כמעט לא היה בבית. היו לו גם עציצי גרניום במרפסת. כל העציצים יקבלו בית חם אצלי.

הוא היה מנגן במפוחית ותמיד בהדלקת נרות חנוכה הוא היה מנגן. נן קיבל מפוחית שהייתה שלו.

הוא לא קרא הרבה אבל אהב קומיקס ונקבל את הספרים של אסטריקס וקונדוריטו. נן כבר גילה בהם עניין למרות שהם בספרדית.

הוא תמיד זכר להתעניין בכולם. ההורים שלי וההורים של טוליו זה סיפור אהבה ממבט ראשון והם היו מזמינים ונפגשים לא מעט למרות המרחק בין ירושלים לרחובות (לקשישים נטוליו רכב זה מרחק).

הוא אהב לשלוף שטר או ממתק לנן בחיוך מסתורי. כל הזכרונות שלי ממנו הם זכרונות של אהבה פשוטה וממלאת.

למרות השקט הפסיבי  שלו כשחמותי חלתה והוא נאלץ לראשונה להיות בצד המטפל (הוא לא היה כל כך בריא וגם שרד סרטן לפני 10 שנים) הוא נכנס לתפקיד ולמד לעשות דברים שגבר מבוגר שלא רגיל להם עושה.

הוא תמיד ידע להביע הערכה ואהבה לחמותי. החמיא לבישולים שלה (וגם לדברים שאני הכנתי) ולא היה אדם שמתלונן.

החודשים האחרונים שלו היו סיוט. עדיין בונים מרפסת בבניין שלו והוא היה כל הזמן בבית בתוך הרעש והשיפוצים והכאבים. היה קושי למצוא לו מטפל שיישאר והוא החליט שהוא מעדיף בית אבות. הוא לא רצה להיות לנטל ולמרבה הצער מצבו שיבש לכולנו את החיים אבל הוא לא התלונן ולא דרש לעצמו דבר. יכול להיות שמישהו אחר במצבו היה הופך לאדם קשה אבל הוא לא.

נן ראה אותו בפעם האחרונה לפני כחודש. הוא היה מאושפז אבל יכול היה לדבר ולצאת על כיסא הגלגלים. הוא שמר פרוסות לחם מהארוחה שלו והציע לנן להאכיל אתו יונים ואנחנו גילינו כמה הפעולה הזאת מספקת ומשמחת (כנראה זקנים מאכילי יונים עלו על משהו) אבל גם בתוך השמחה על ביקורנו הוא התנתק , הסתכל לשמיים ונאנח אנחה כבדה וקורעת לב. כשראה שקלטתי את זה הוא הסתכל עלי ואמר משהו כמו, מה אפשר לעשות.

אני נפרדתי רגשית ממנו לפני שלושה שבועות. הוא היה בהכרה אבל לא שמע בגלל שלא היו לו מכשירי השמיעה ולא יכול היה לדבר כי היה תקוע לו צינור חמצן. הסתכלתי לו בעיניין וליטפתי אותו ותקשרנו בלי מילים. בלילה הוא מת והחיו אותו ומאז היה מת עוד שבועיים וחצי ואנחנו ישבנו ליד גופו ועסקנו בשלנו ומדי פעם הסתכלנו עליו ונאנחנו.

הרופאים הבינו את מצבו ובשלב מסוים סיכמנו איתם שאם הוא הולך שוב שלא יחברו אותו לחמצן. כשהם הציעו מורפיום ידענו שלא נשאר עוד הרבה והמורפיום החליק אותו אל המוות. אנחנו אסירי תודה להם לנצח על כל מניעת הסבל והחמלה שלהם.

זו שנה כואבת ומלאת צער אבל אני מרגישה שאנחנו למדנו המון על עצמנו וגם בכל זה היו רגעים של חסד ושחרור ועכשיו יש הרבה הקלה ותחושה של התחלה חדשה.

 

 

אימא בת 15

15 דברים שלמדתי מ 15 שנות הורות.

1.      הזמן לפעמים עף ולפעמים עומד במקום.

2.      כמה שתשחררי יותר מהר את אשליית השליטה שלך כך יהיה יותר טוב.

3.      להיות אימא טובה דיה, לפעמים משקיעה ולפעמים שוקעת והילד יוצא בסדר.

4.      לא להיבהל מכל קושי בהורות או בעיה שקשורה לילד, התנהגותית, פסיכולוגית. כן לטפל וכן להיות קשובה אבל לזכור שזה לא נצחי.

5.      היתרונות של הורות לילד קטן הם המתיקות שלו והתחושה שאת הכול בשבילו והמון רגעים של רוך והתרפקות ובכלל ההסתכלות הרעננה והמתלהבת על כל דבר. היתרונות של הורות לילד גדול היא שאת יכולה לנהל אתו שיחות נפש בוגרות ולגלות שהוא מבין עניין יותר ממה שאת חושבת. חוץ מזה ישנים לילות שלמים והזמן שלך הרבה יותר ברשותך וגם בית הספר לא הופך למעסיק השני שלך.

6.      לחנך זה לא קל ולא כיף ובמיוחד שלא עם כל התפיסות החינוכיות שגדלת עליהם את מסכימה אבל אז את עושה את אותו הדבר כמעט על אוטומט.

7.      מי שאוהב את הילד שלך את בעדו.

8.      אז גם הילד שלך גרוע במתמטיקה עוד כמה שנים זה לא יעניין אף אחד וכרגע זו משוכה שצריך לעבור.

9.      לסמוך על הילד, לסמוך על בן הזוג, לסמוך על עצמך.

10.  לא הייתי מוותרת על חוויית ההורות בשום אופן אבל הורות זה קשה ברמות שאם אנשים היו יודעים מראש אז אוכלוסיית העולם הייתה מצטמצמת פלאים.

11.  להזכיר לעצמך שגם אם הוא התינוק שלך הוא כבר גבר צעיר  ואולי הוא צריך אהבה קצת שונה מאהבה לפעוט.

12.  למקם את עצמך באמצע הציר שבקצותיו מעורבות יתר חונקת או הזנחה.

13.  גם אם בשנים הראשונות איבדתי את עצמי וגיבשתי זהות אימהית חדשה האימהות היא לא כל הזהות שלי.

14.  לראות את הילד שלי כמו שהוא ולהסתכל עליו כמה שיותר בעין טובה שלא מנסה לתקן אותו. כששיחררתי זה עבד הכי טוב.

15.  כמה טוב שחגגתי לו כמה שנים ימי הולדת משפחתיים עם המשפחה המורחבת והסבים. כיום בגלל הקורונה, הגיל ועוד זה לא מתאפשר וזה נורא חסר.

 

על חמותי המנוחה

קראו  לה אתי וזה לא קיצור של אסתר. לאמה שלה קראו אסתר וזה תמיד היה סוג של הטרלה לדתיים שהתפללו עליה – אתי בת אסתר. אתי זה גם שם נורדי לפחות ע"פ מה סיפרה. היא לא נורדית אלא צ'יליאנית עם שורשים ספרדיים בטורקיה וגם אב אשכנזי ממזרח אירופה.

 היא אהבה לשיר, שרה במקהלה, הייתה סופר דומיננטית וחולת ניקיון ודי ניהלה את חמי (עכשיו הוא אבוד נורא והלב נחמץ), היא התעקשה לדבר עם נן ספרדית למרות שלא הבין הכול וכיום אני מבינה את זה כקושי להתגמש ולעבור בין שפות במסווה של אידיאולוגיה שידע ספרדית. הוא בזכותה מבין לא מעט ובמיוחד את מה שהוא לא אמור להבין.

היה לנו קשר טוב וזה לא מובן מאליו כי האופי והטמפרמנט שלנו מאד שונה אבל היה חשוב לה להיות חמות טובה ואני הייתי בשלה מספיק כדי להבין שזה חשוב להיות כלה טובה. היא תמיד ראתה אותי בעין טובה גם כשלא הייתי בסדר וזה המון בהתחשב באופי הביקורתי שלה. היא וטוליו מאד אהבו לנהל שיחות אינטלקטואליות ולדבר על ספרים והיום הוא מבין כמה זה יחסר לו. היא עשתה קציצות טונה מופלאות ובודינרה שזה מין מאפה תירס צ'יליאני.

היא דרום אמריקאית שנגעלה מבשר אבל אהבה מאד דגים ואת הסלמון שעשיתי. היא אהבה לחיות ורצתה לחיות והצליחה לסחוב ארבעה חודשים של סרטן לבלב מתקדם. היא לא הייתה מוכנה לקחת משככים מעבר לאופטלגין עד הימים האחרונים. היא אהבה צבעים חמים וחמניות. הספקנו לחגוג לה יום הולדת במאי ושם אפילו תפסתי אותה בתמונה אחת מחייכת, דבר נדיר מאד. הספקנו לעשות סדר יחד והסדרים שעשינו היו בלדינו בגלל נאמנות שלה למוצאה הספרדי של אמה למרות שהיא חצי וחמי אשכנזי. היא התעקשה להישאר עם שני שמות משפחתה כי היא לא רכוש של אף אחד (וכי בצ'ילה כך נהוג).

היא תמיד סיימה שיחה איתי בתני לנן נשיכה בשמי. היא דיברה איתי ספרדית ועניתי לה בעברית. חמי אמר לי בשבעה את המשפט הזה ולשנינו נשבר הלב.

asi es la vida

 

חמותי כבר בקטגוריה של חולה סופנית. אתמול היא קראה לנו להיפרד, היום היא כבר מעורפלת הכרה. נפגשנו עם אחות פליאטיבית שנתנה לנו הרבה מידע חשוב להמשך והיא נשארת זמינה (אני מלאת התפעלות מנשים שבוחרות במקצוע כל כך קשה ואינטנסיבי רגשית והיא הייתה מצויינת).

 

אתמול למעשה נפרדנו ממנה ואפילו הייתה מעין סעודה אחרונה. היא פנטזה בשבוע שעבר על כריך עם נקניקיה (צמחונית) מהסוג שאכלה בצ'ילה והצלחנו בדרך לא דרך להשיג אבוקדו. והיא אכלה את הכריך וביקשה גלידה. אכלה גם את הגלידה בתאווה גדולה. כולנו אכלנו איתה ואלה היו רגעי חסד מצחיקים עצובים. 

ואז שקעה.

 

דובר על שבועות עכשיו מדברים על ימים. אבל היא הספיקה לסגור קצוות וגם להיפרד מנן ואני כל כך שמחה שהספקנו. ממש פחדנו שלא נספיק.

 

ואז בערב אחי מתקשר להודיע שהוא וזוגתו התארסו. אחי בן 48.

 

תערובת מוזרה של חיים ושמחה ועצב ואני בטוחה שעוד הרבה מזה נכון לנו.

דברים שאני עושה בניסיון לעודד את עצמי

 נענית ספונטנית לחברה ללכת להופעה בזאפה של נורית גלרון. פעם ראשונה שלי בהופעה שכוללת ישיבה ליד שולחנות וריקוד בישיבה אבל הייתה שם מישהי שממש נהנתה שם והיה לי כיף להסתכל עליה.

קובעת עם מאמנת בחדר כושר ומיד אחרי שבנתה לי תכנית אימונים עושה את האימון הראשון.

אוכלת אבטיח עם גבינה בולגרית ונענע.

מתחילה ללכת בתכיפות לחדר הכושר כדי ליצור הרגל.

הולכת לאיבוד בתל אביב ומשנה באופן ספונטני את התכניות כך שיום תל אביב הפעם היה היכרות עם איזור שפחות הכרתי דרך הרגליים ובסוף פיתה עם כבד בשרונה מרקט אבל יצאתי מזה מסופקת ועייפה וגם עם צבע עור יפה מרוב החשיפה לשמש. 

על הדרך קניתי בשוק הכרמל כיסוי חדש לנייד עם קיווי.

למדתי לבקש קפה קר עם קצף חלב והרבה קרח וזה נפלא גם מבחינת המרקם (יש לי בעיה עם קפה קר שלא במרקם של הפוך ומצאתי את הדרך הלא מכבידה מדי. למזלי הבריסטות זורמים איתי). 

קובעת עם אימא שלי לארוחה לסושי, רק שתינו.

קובעת עם חברה לתערוכה של בצלאל.

קופה ראשית חזרה בפרקים ממש כיפיים.

כל זה לא תמיד מצליח ואני עדיין די עצובה/עצבנית על כל מיני דברים שנוגעים למציאות המשפחתית שלי ולענייני גבולות שלא תמיד מוצבים (אולי כי קשה להציב)  וכמובן יש הרבה דאגה וצער.

אבל אני מנסה לזכור שהחיים זה לא רק זה.

מקווה שאצליח.

בוחן מציאות

 

המציאות הופכת להיות קשה יותר ויותר אבל באופן מוזר יותר ברור לי מה אני צריכה לעשות בכל המערך המורכב והמסובך של המחלה של חמותי ובעיקר התמיכה מבחוץ. אני מצליחה להיות רגל אחת בפנים ורגל אחת בחוץ וזו פוזיציה מוזרה להיות בה אבל אני מתרגלת אליה ולומדת אותה.

אני מאד מנסה להתרחק מהמקום הרגשי כשאני חושבת על זה ויודעת שכל תהליך ההתמודדות שלי עם העניין של יחסי עם חמותי יידחה לאחר שכל האחרים יוציאו את כל הקשיים והצער שלהם ואני אהיה זו שמקבלת וסופגת. אני בסדר עם זה. אני אוהבת אותה ורוצה שיהיה לה טוב ומנסה בכל דרך להעביר לה את המסר והיא מקבלת אותו.

אנחנו עוד לא במצב של פרידה ממנה. יש דינמיקה ויש קצב מסוים שבו דברים קורים ויש דעיכה ויש את הרצון שיהיה לה הכי טוב שאפשר בתוך הדעיכה הזאת. זה רצון שמשותף לכולנו. היא זועמת על מצבה ומתקשה לקבל את ההגדרה חולה סופנית. זה גם בסדר וגם מובן. אני לומדת את הנושא ממש ויודעת שזה חלק מהתהליך ודברים יקרו בקצב שלהם אבל אני מקבלת את העובדות ואת הדעיכה שלה כנתונים שצריך להתמודד איתם.

אני מנסה לשמור על בן זוגי הכי טוב שאני יכולה. הוא העוגן שמחזיק את כל העסק וזו פוזיציה קשה מאין כמוה ואני מנסה לחזק אותו ולאפשר לו. הוא מבין את זה ורואה את זה. ואני מנסה להרגיע את החרדה שעולה בתוכי לגביו ולסמוך על עצמי ועליו שנצליח לעבור את זה ולצאת חזקים וגם למצוא את המקומות להוציא את כל הרגשות של הצער והכאב שקיימים אצל כולנו.

אני מרגישה באופן מוזר שזה גם מחזק את הזוגיות דווקא המשבר הזה שמוכיח שאנחנו מצליחים להיות זוג טוב גם כשרע.

עוד דברים טובים

 

כנראה שאמשיך עם כתיבה על הדברים הטובים

הצלחתי להגיע לניחום אבלים אצל חברתי שחמותה נפטרה והרגשתי שזה עשה טוב לה ולבן זוגה. 

הייתה לי שיחה ארוכה ומורכבת עם אימא שלי שעוברת תקופה לא פשוטה ואני מרגישה שהשיחה שינתה משהו והיא יותר מחפשת עזרה גם בשבילה. זה מאד משמעותי לי. 

 חברה שלא ראיתי הרבה זמן תגיע לאזור שלנו ונשב יחד בבית קפה בשישי אחר הצהריים. שעה מושלמת בעיני ומאד התגעגעתי אליה.

קיבלנו משימה מעצבנת בעבודה שלא קשורה לעבודה השוטפת אבל סיימתי אותה מהר מהמתוכנן וזו שמרכזת את העניין מאד מבינה עניין ונחמדה אז בסוף זה הלך ממש בקלות.

הלקוח היה מרוצה מעבודה שעשיתי ודי נהניתי מהתהליך אבל גם מלסיים. הצלחתי למצוא שיטה שתהפוך את תהליך העבודה להבא ליותר שיטתי כדי שלא אגיע שוב למצב שרק כשמציבים לי דד ליין אז אני נותנת גז ומסיימת. יום אחד אולי אצליח לפצח את זה ולהתנהל גם במצבים שאין דד ליין.

השמלה הצהובה יפה שקניתי יפה עלי וקיבלתי מחמאות. היא הרגישה לי קצת יותר מדי חגיגית וגם כבדה ורב שכבתית אבל  אבל כבר ביום חמישי תהיה לי הזדמנות לחנוך אותה ביום הולדת של חברה. בהנחה שלא יהיו ביטולי קורונה. בכל מקרה אני את הטירמיסו שלי עושה.

ההשתלמות הצפויה בתל אביב בוטלה והחלטתי בכל זאת לפרגן יום חופש לעצמי שיכלול גם תספורת אצל הספרית המגניבה והרחוקה. באותו שבוע יהיה גם יום בריכה מחלקתי ויום כיף עם נן. לא מצליחה להירגע מההתלהבות מעצם זה שהנער רוצה בחברתי.

החברים של נן היו אצלנו. הם די בטירוף של צפייה במשחקי כדורגל אבל זה ייגמר עוד שבועיים והם נחמדים.

עשיתי מינוי משפחתי לחדר הכושר והבריכה שנמצאים מול הבית וזה אומר שאצטרך למצוא לי פעילויות תנועה שונות וגם לשחות וזה משמח אותי לאור זה שבעבודה אני נדבקת לכיסא.

עוברים בעבודה למתכונת קיץ. ימים מקוצרים בחצי שעה וזה ממש מתאים לי. קשה לי עם ימי העבודה הארוכים והחצי שעה הזאת משמעותית מאד.

 נן צפוי להתחסן ביום שישי וזה ירגיע אותי מאד. מחכה כבר שיהיה אחרי.

 

 

 

 

 

דברים טובים שקרו השבוע

 השבוע האחרון היה לא פשוט לי. הרגשתי שהעבודה מאד שואבת אותי ושאני נמצאת בחוסר תנועה יותר מדי זמן וזה ממש גורם לי להרגיש רע. חוץ מזה יש אווירה מתוחה, הפילו עלינו עבודה משרדית מעצבנת שלא קשורה אלינו והתחושה הכללית היא תחושה של עייפות וקושי. וגם חמותה של חברתי שנפטרה בפתאומיות. אני נופלת יותר לאכילה רגשית ומרגישה ענקית וכל האישיוז שלי עם דימוי הגוף שלי חוזרים. כמעט לא הייתי בבית וכשאני בבית אני מיעוט נרדף בגלל משחקי היורו. אבל קרו גם דברים טובים והחלטתי שוב לנסות להחזיר את המסורת של סיכום שבוע חיובי.

      הייתה לי שיחת נפש מצוינת עם הנער שלי שגרמה לי להרגיש הרבה יותר רוגע ובטחון ביחס אליו כנער והייתי ממש גאה בו. אני בדרך כלל מלאה חרדות וספקות וזה ממש הרגיע אותי. חבל שתמיד שיחת הנפש היא סוף של ריב.

2.      מרצה שפורשת הגיעה לספרייה להיפרד ורצתה לצלם אותי למזכרת כי אני והספרייה חשובים לה ואלה הדברים שהיא רוצה לזכור מהמקום. זה בא בעיתוי טוב כי הייתי במין משברון  ותחושה כזאת שלאף אחד לא אכפת ממה שאני עושה ושהמקום יודע רק לקחת מאתנו.

3.      גיליתי שהעבודה המשרדית לא כל כך נוראה ושזה נושא שיושב אצלי טוב כי לא מזמן לימדתי אותו ואני מרגישה שוב מוטיבציה לעשות את זה טוב גם אם זה אומר שיזרימו לי עוד מזה בעתיד (סבירות גבוהה).

4.      החלטתי להירשם למועדון הכושר והבריכה שמול הבית שלנו. הקרבה שמאפשרת לשלב יותר פעילות גופנית גם בקיץ וגם נן רוצה להתחיל לעשות כושר ולו יש הרבה זמן לזה.

5.      הצלחתי לעמוד על פיתה בפילאטיס ואין דבר שאני מתעבת יותר מזה אבל המורה אמרה שהשתפרתי בזה ואני הבנתי שאני חייבת דווקא לעשות דברים שפחות נוחים לי כדי להשתפר. זו הייתה הבנה חשובה.

6.      הצלחתי לשבץ כמה ימי חופש ביולי וגם כנס אחד שהוא לא בזום.

7.      אני מסיימת היום ללמד את הקורס הראשון שלי כמרצה ואני יכולה לסכם את זה כחוויה טובה והרבה יותר קלה ממה שחששתי שתהיה. המבחן מוכן , אני מרוצה מהעבודה שלי וגם הסטודנטיות נראו מרוצות. היום אעשה מפגש קליל עם חידון, שאלות וסיכום. מדהים שכל המפגשים היו בזום ועוד לא ראיתי אותם מחוץ לריבוע.

8.      הזמנתי מהאינטרנט שמלה צהובה. זה יציאה מטורפת מאזור הנוחות שלי כי אין לי אף בגד צהוב ובא לי לשנות את זה.

9.      בקפה הבית התחילו לעשות קפה ממש טוב.

 

 

פוסט חזרה לכתיבה

 

אני לא זוכרת בעבר הפוגות כתיבה כאלה אבל כבר הרבה זמן מדגדג לי לחזור לכתוב. המציאות באופן מפתיע לא הפכה להיות קשה יותר במישור המשפחתי והאישי וחמותי בינתיים מחזיקה מעמד ואני מתרחקת ומרגישה אשמה על זה ובכלל אני מרגישה קצת בתוך בועה ומאד קשה לי ליצור מחדש את הקשרים המשפחתיים שלא נקרעו או משהו אלא סתם, כל אחד שוקע במקום שלו  ובמין שגרה. השגרה שלי כוללת לאחרונה המון פקקים בגלל כל מיני שריפות והמון תכניות שמשתבשות ורצון כללי לברוח מהשגרה שהוביל אותי ליריד שבוע הספר בתל אביב ולמעשה גם ליריד הפחות ממוסד בשכונת שפירא והרגשתי קצת כמו תרמילאית שנכנסת להרפתקה בתחנה המרכזית ה"חדשה"  כשניסיתי להבין היכן היציאה. בסוף יצאתי והלכתי בין מוסכים, עובדת זרה אפריקאית עם שמלה מהממת, חבורת גברים  שעמדה לה ודיברה ואיכשהו הצלחתי להתגבר על הרתיעה מהיותי הלבנה היחידה בסביבה והזכרתי לעצמי שאנשים ממוצא אתני שונה משלי לא חייבים להיתפס כאיום ואיכשהו זה עבד ולא פחדתי.

 

והיריד עצמו היה כמו קיבוץ קטן, קניתי רומן גרפי ששמעתי עליו לפני כמה חודשים וממש התלהבתי מזה שהיוצר שלו חתם לי עליו (הלך/יניב טורם), ולהאזין לשירה חפר מהוצאת לוקוס מדברת על ספרים זה היה עונג צרוף. הלוואי ולי תהיה כזו יכולת לדבר בהתלהבות על ספר. קניתי די הרבה בסוף ופגשתי חברה שהיא גם בעלת הוצאה וגם היוזמת של מועדון הקריאה שאני עדיין מנהלת ואח"כ גם הלכתי ליריד הממוסד וגם שם קניתי רומן גרפי בחתימת המחברת (קנאה טובה/תמר בלומנפלד)אבל קצת התעייפתי מהטירוף וההליכה המרובה והשיחות אז קראתי לזה יום.

 

אז זו הייתה שבירת שגרה מוצלחת. השגרה שלי כוללת גם הרבה שעות בעבודה בגלל אילוצים שונים שלא קשורים רק לעבודה ודי נשבר לי מהגעה מאוחרת הביתה.

 

איכשהו תמיד שבירת שגרה אצלי כוללת יום כיף בתל אביב. ביום כיף הקודם שהיה לא כל כך רחוק הייתי בתערוכת העיצוב של מוזיאון הארץ וגם הסתובבתי עד דלא ידע ואכלתי אוכל תאילנדי מהמם ואפילו שתיתי קפה עם חברה שלא ראיתי הרבה זמן. בקרוב עוד יום כיף שמתחיל אמנם בנסיעת עבודה אבל מהצהריים אהיה חופשיה לנפשי. גם נן ביקש יום כיף איתי. זה קצת אחר כי אז כמדיניות אני זורמת עם הרצונות שלו. אבל זה גם נחמד שבן ה 15 שלי רוצה לבלות איתי.

 

בכלל אני פחות מתעדת את חיי וזה קצת עצוב כי אני מקבלת תזכורות מפייסבוק על חוויות קודמות וזה ממש מגניב להיזכר במיוחד במאי יוני שאז נסענו הרבה לחו"ל והרבה חוויות חברתיות.

 

ועכשיו ממשלה חדשה ואני מתרגשת כי אני רואה אנשים עם כוונות טובות לשפר את המציאות ולשנות אותה וזה סוג של הזדמנות. הלוואי ויצליחו.

 

נן התחסן חיסון ראשון וזה משמח למרות שהסביבה רואה צעד זה כחסר פואנטה אבל מבחינתי זה להוסיף קצת רוגע לחיים שלנו.

עליתי במשקל מאד והתחלתי להיות לא מרוצה מזה ולמצוא דרך לשפר קצת את המצב דרך הוספת תנועה לחיי ואכילת ארוחות מסודרות. קצת ירדתי אבל מניחה שאני צריכה לחשוב על עוד דרכים. לא רוצה להתעסק בזה יותר מדי ולא רוצה להרגיש בעונש אבל רוצה להרגיש נינוחה בבגדים שלי ועם המראה שלי.

 

חברה הציעה לי חצי ספונטני שנצא לפאב . שתיתי בירה שלא אהבתי אבל היה אוכל טעים והישיבה איתה הייתה כיפית ומרעננת. בנוסף מוזמנת למסיבת יום הולדת של חברה שהיא מסיבה די המונית אבל יש לה חברות וחברים מעניינים שחלקן גם שלי. וזה אומר הרבה שיחות עמידה והרבה אוכל טעים (שהאורחים מביאים ומגישים לעצמם) הקטע הוא שיטת בית פתוח וזה אולי פחות נוח אבל יש בזה גם משהו נחמד. גיליתי שאני עושה טירמיסו ממש טעים אז גם הפעם זה מה שאעשה.

מזמן לא קניתי מתנות יום הולדת.

 

תמכתי בהדסטרט  לספר של אחד מהלקוחות שלי אותו לא ראיתי מעולם ואני עובדת אתו כבר שבע שנים לפחות. הוא הפתיע והביא לי בעצמו את הספר עד הבית וזה היה קטע להתראות בפעם הראשונה.

 

 

 

פוסט חזרה לכתיבה קצת מפוזר אבל  נחמד לחזור.

46

 בסוף היה לי יום הולדת שווה שכלל דייט עם טוליו לפני העבודה ומפגש חברות נפלא במסעדה באותו ערב למחרת בעבודה הפתיעו ופתחו שולחן לכבודי עם גבינות קרואסונים וירקות וזה היה ממש נחמד (הסתפחה למסיבה עובדת שיצאה לאחרונה לגמלאות וחוגגת יום אחרי כך שזה לא היה רק לכבודי ודווקא התאים לי כך). בנוסף חגגתי עם טוליו ונן בשישי בצהריים  בעוד בית קפה. שברתי את השיא השנתי של ביקורים בבית קפה בשלושה ימים.

הרגשתי את התחושה הנהדרת הזאת של להיות מוקפת באהבה וחברות טובות שאני משמעותית להן. הרגשתי כמה היה טוב שהצלחתי גם להשיג זמן זוגי עם טוליו (זה נדיר בזמנים אלו) ולנהל שיחה כיפית ונינוחה אתו. וכמובן יש גם שלל יום הולדת:

שרשרת יפהפייה

סט מגבות מפנק

שובר לחנות ספרים (יאיי!)

שני זוגות עגילים (אני קניתי)

עצית קטן בצורת שועל (כנ"ל)

מתלה מגניב לתכשיטים (כנ"ל)

(כן, אולי קצת הגזמתי)

וחוץ מזה מבשלת פוסט על 46 דברים שלמדתי ב 46 שנים אבל נראה לי שזה קצת יותר מדי דברים. והיי, אני לא כל כך חכמה. אבל אחד מהדברים שלמדתי זה לא להמעיט בערך עצמי אז אני חכמה יחסית לעצמי .

ואת היופי הזה אני רואה בדרך לעבודה. בקרוב הם לא יישרדו אבל עכשיו הם יפים.

התחנה הבאה בחיים

 

יש שלבים בחיים שאני מרגישה כמו על רכבת הרים או במקרה הזה דווקא רכבת שמתקדמת בקצב רגיל ועוצרת בכל מיני תחנות אבל בלי שמרגישים  מגיעים לתחנה הבאה.

פסח היה קשה מאד, שבוע לפני פסח חמותי אושפזה ומצבה הבריאותי לא טוב. היא אמנם שוחררה לסדר אבל אנחנו בתהליך אבחון כשכבר ברור לנו שאנחנו נכנסים לתוך תקופה קשה ממש ובנוסף גם מצד אבי הלא ביולוגי המצב לא טוב כי הוא בתהליך דמנציה.

אני מוצאת את עצמי בתפקיד חדש של חלק מכוח התמיכה כשאני לומדת את תפקידי ומנסה להיות רגישה למה שכל אחד צריך. וזה עבד טוב עד יום אחד של קריסה רגשית ומלא בטריגרים כולל שכנה שנפטרה

ועכשיו אני בונה את עצמי מחדש כי אין ברירה וכי המציאות הקשה תימשך לאורך זמן וכי חשוב לי להיות מעולה בזה כי האנשים חשובים לי וגם האגו שקשור לאישיות הטיפולית שלי דורש את זה.

אנחנו עוד לא בקושי האמתי אלא בבלבול של חוסר הודאות וכן התחושה באופן כללי היא מצד אחד של סרט רע ומצד שני אנחנו ממש לא היחידים בסרט הזה. החברים סביבי באותו שלב אם לא בשלבים יותר מתקדמים של הטיפול בהורים והטיפול בילדים והצורך לתחזק את מה שנקרא חיים.

אבל מצד שני יש לי כוח תמיכה אדיר ואני יודעת לבקש עזרה ויודעת לשתף חברות ומוקפת בהרבה אנשים טובים כך שאני גם מרגישה מבורכת.

ביום של ההתמוטטות הרגשית כתבתי פוסט מבואס בפייסבוק בו לא פירטתי את הסיבות אבל כתבתי שאני בתקופה מחורבנת ואשמח לשמוע מכל אחד מה עושה לו טוב. קיבלתי המון תגובות ופניות אישיות ושיחות טלפון והצעות מופלאות והרגשתי כאילו יש לי יום הולדת.

עדיין הרגשתי ממש רע בתחילת היום אבל הצלחתי לאסוף את עצמי לשוטט לבד בתל אביב ולנהל שיחות טלפון עם חברות. היה יום יפה והשמש ייבשה לי את הדמעות והנזלת (אני מקוררת כל השבוע) ואז הרגשתי הרבה יותר טוב.

עוד מעט יום הולדת ואני לא מתכננת לו כלום כי אני לא יודעת איפה נהיה כשיהיה לי יום הולדת. קיוויתי השנה לחגוג יותר גם כפיצוי על יום ההולדת המינורי שהיה בשנה שעברה (בו חזרתי לעבודה אחרי סגר ארוך) אבל הסתגלתי לאפשרות שזה יהיה סתם יום רגיל אלא אם תהיה אפשרות לחגוג ומצב רוח לחגוג. ומצד שני אפשר לחגוג גם בתאריכים אחרים. או שלא.

מוזר שאני בכלל חושבת על זה עכשיו.

ומצד שני אנחנו נזכרים בטיולים שעשינו והטבע נפלא ויש הרבה דברים קטנים שמשפרים לי את מצב הרוח ואני מניחה גם שכשתהיה שגרה למציאות החדשה נדע יותר איפה עומדים (בעירבון מוגבל).

הלוואי שיהיו לי כוחות להעביר ולתת, הלוואי שאדע להיות חזקה כשצריך ולמצוא את המקומות להיות חלשה .

רענון ושינוי

 

מסיימת שבוע תובעני במיוחד. אני אמנם רגילה לנקודות האלה בזמן שהשחיקה מורגשת יותר וגם בעבודה שלי רגילים ויודעים להכיל את זה, כולל הבוסית החדשה (שנה וחצי בתפקיד) שבתחילת הדרך אמרתי לה שיש תקופות כאלה מזל שיש בקרוב חופש שיאזן את המצב. אני יודעת שהכי מפריע לי בתקופות האלה כשלא רואים אותי ואת הצרכים שלי והמודעות לזה גרמה לי להיות קשובה בעצמי יותר לצרכים שלי ולשים גבולות כשצריך. השיא היה מרצה שביקשה בהתראה אפסית הדרכת ערב ואני פשוט נתתי לה תאריך אחר שיותר התאים לי. עם מרצה אחרת הגעתי לפשרה וקבענו בשעה הרבה יותר נוחה לי. אני מגלה את הצד בו אני קצת נהנית להיות הקורבן אבל בשנים האחרונות אני מבינה כמה להקרבה הזאת אין טעם ושאני יכולה עדיין להיות טובה ומוערכת בתפקיד אם אחשוב על עצמי.

 

יש לנו טקס יומי משפחתי לשבת ולראות את מותק בול באמצע. אני כל כך נהנית מזה ומעצם הידיעה שיש לי סדרה מצחיקה לצפות בה בסופו של יום. שלושתנו אוהבים אותה וזה נחמד גם הצפייה המשותפת. לא היה לנו את זה הרבה זמן.

 

חמותי המסכנה במצב בריאותי לא כל כך טוב ויש עליה הרבה סטרס אז היא התקשרה אלי לבקש שאכין את הסדר. הכול טוב ויפה רק שטוליו הוא זה שמבשל אצלנו כבר כמה שנים והוא עדכן אותם בכך אבל הם לא מצליחים להפנים עובדה זו. כמובן אין לו בעיה לבשל ולהכין אבל משעשע את שנינו שהיא פונה אלי בעניין.

(בסוף אני אקבל את המחמאות על הבישולים שלו)

 

הגינה של הבניין מלאה בפרחי כובע נזיר שכנראה זרעתי. ועוד מעט גם האפונה הריחנית מתחילה לפרוח וזה כל כך מגניב לראות את כל הירוק הפראי הזה מתמלא בפרחים כתומים. שכנתי ששותפה לשיגעון הגינון  שלי גילתה עוד פרחים מגניבים. בשנה הבאה אזרע פרגים. כל כך אוהבת את הפרח הזה והוא מאד מתקשר לי עם שדות פרגים שראינו בטיול בספרד וגם באיטליה.

 

אני כל כך אוהבת את הנוף שבדרך לעבודה ותמיד תאורת הבוקר עוד יותר מיפה אותו. זו תקופה יפה ומלאה ירוק ולפעמים אני חושבת שאם הייתי באותה נסיעה בחו"ל הייתי ממש מתפעלת מהנוף. אני מתגעגעת לנסיעות לחו"ל ולהפתעות שמקום חדש מביא אתו ומצד שני יש לי חיבה למוכר.

 

התחלתי לשמוע פלייליסטים בספוטיפיי שמגוון אנשים מהרשתות החברתיות יצרו ושיתפו וזה נחמד להיחשף לטעמים מוסיקליים אחרים וגם קצת מרענן את הקיבעונות המוסיקליים שלי. הטעם המוסיקלי שלי מאד אקלקטי ובכל זאת אני בסופו של דבר נתקעת על שירים שאהבתי ושומעת אותם עד שנמאס לי. אני גם אוהבת לשמוע מגוון ביצועים לאותו שיר.

 

בדקתי תרגילים של תלמידים שלי והיה מוזר לראות איך משהו שהיה כל כך ברור לי דרך העיניים שלי נתפס שונה דרך העיניים שלהם והם הציגו דרך חשיבה שונה לגמרי .מצד אחד מסורבלת יותר ומצד שני פשוט חשיבה אחרת. אני מלמדת תחום שהנכון לא נכון הוא פחות העניין וזה היה נקודה מעניינת למחשבה בשבילי  לראות איך אפשר לעשות דברים בצורה אחרת.  מה שמעניין היה שזה חזר על עצמו.  הם כן הבינו את מה שלימדתי אבל הייתה שם חשיבת יתר. אולי הם חשבו שלא יכול להיות שזה כל כך פשוט ויש פה איזה תחכום. אני כותבת לכל אחד בנפרד את הדרך שאני חשבתי עליה אבל מציינת שזו לא טעות מצדם אלא חשיבה מסוג שונה.

כבר יש לי חמניות אבל עוד לא צילמתי

נראה שעניין הלחשוב על דברים בצורה אחרת חוזר על עצמו בפוסט הזה.